הרוכבות אל החופש

במשך שנים רבות האופניים היו סמל לאמנציפציה של הנשים שהתחוללה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, בבריטניה ובארצות הברית. יחד עם האופניים, פרצה לתודעה ״האישה החדשה״ – אישה עצמאית, משכילה, ודעתנית, הפועלת למען שינוי ושוויון. היא לא נותרה עוד מאחורי הקלעים או במרחב הביתי – הודות לניידות ולחירות שהעניקו לה אופני הבטיחות החדשים (Safety Bicycle) היא הצליחה לראשונה לחדור למרחב הציבורי.

שרה בורסטל (Burstall) שהייתה אשת חינוך, ומנהלת בית ספר לבנות במנצ'סטר, ראתה באופני הבטיחות את התגלמות העידן החדש:

״הלך הרוח הוויקטוריאני נשבר, עובדה המתאפיינת בצורה הטובה ביותר באופני הבטיחות שנוצרו כדי לאפשר רכיבה גם לנשים בחצאית… יש מי שרואים בהמצאה זאת מהפכה ואת תחילתו של סדר חדש, אבל יותר נכון לומר שהנשים של אותו עשור, במיוחד נשות המעמד הבינוני, היו כבר מוכנות למתקן מכני שהעניק להן עצמאות פיזית, בדומה לדרך שבה ההשכלה העניקה, לרבות מהן, דרגה מסוימת של עצמאות שכלית ושליטה על גורלן״.

"אופני בטיחות" מתוצרת Whippet, משנת 1885. שימו לב לקפיצים שנועדו לרכך את הנסיעה. תצלום: מוזיאון המדע, לונדון; ויקיפדיה

בורסטל אמנם העדיפה לא להתייחס להמצאת אופני הבטיחות כאל מהפכה או סדר חדש, אבל ככל שהעמקתי לחקור בנושא, כך השתכנעתי שמבחינת המציאות של הנשים בסוף התקופה הוויקטוריאנית, המצאת אופני הבטיחות חוללה מהפכה ובישרה את תחילתו של סדר יום חדש שהוביל תוך זמן קצר, גם למתן זכות בחירה לנשים – בבריטניה בשנת 1918, ושנתיים מאוחר יותר בארה״ב.

מקובל להגדיר מהפכה כאירוע היסטורי המשנה, תוך זמן קצר, את פני החברה, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות או שינויי גישה חברתית ופוליטית. בשנת 1926, לאחר שמהפכת האופנים כבר הושלמה, כתב דייל יודר (Dale Yoder) במאמר ״גישות עכשוויות למהפכה״, כי למושג מהפכה יש קונוטציות ומשמעויות מנוגדות, הקשורות מצד אחד לפחדים העמוקים ביותר שלנו ומצד שני לתקוות הגדולות ביותר שלנו. לחלקנו המילה מסמלת את הסכנות הגדולות הניצבות בפני הציוויליזציה ולאחרים את זיק התקווה היחיד במציאות אפלה.

האופניים במאה ה-19 היו כבדים ומגושמים והתאימו לגברים חסונים ואתלטיים שהיו הלבושים בהתאם, ולא לנשים ויקטוריאניות עדינות, שהיו כלואות במחוך ושמלות ארוכות ונפוחות

על אף שהאופניים הופיעו בזירה כבר בשנת 1817, עד לשנות התשעים של המאה ה-19 נשים כמעט לא שרכבו עליהן. האופניים הראשונים היו אופני דחיפה (ללא דוושות) עשויים מעץ. הרוכבים היו חייבים לשבת עליהם בפישוק רחב, כשכפות הרגליים מונחות על הקרקע, כדי ליצור מספיק תנופה שתדחוף אותם קדימה. במהלך המאה ה-19 הומצאו דגמי אופניים שונים, דגמים עם דוושות שכונו ״מזעזעי עצמות״ (Bone Shakers) ולאחר מכן אופניים עם גלגל קדמי גבוה וגלגל אחורי קטן יותר, שזכו לאחר שנים לכינוי פני-פרת'ינג (Penny Farthing, על שם שני המטבעות הבריטיים, האחד גדול והשני קטן). האופניים בתקופה זאת היו כבדים ומגושמים והתאימו לגברים חסונים ואתלטיים שהיו הלבושים בהתאם, ולא לנשים ויקטוריאניות עדינות, שהיו כלואות במחוך ושמלות ארוכות ונפוחות. הנשים שהעזו לרכוב על אופניים, עשו זאת לרוב על אופני שלושה גלגלים, או על טנדם, אופניים המיועדים לשניים.

כל זה השתנה בשנת 1885, עם המצאת אופני הבטיחות על ידי ג׳ון קמפ סטארלי (Kemp Starley). בניגוד לגרסה הקודמת, באופניים החדשים גודלם של שני הגלגלים היה זהה. שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ון בויד דנלופ (Dunlop) ייצר דגם נוסף של אופני בטיחות, בעלי צמיגים מתנפחים. אופני הבטיחות, ובמיוחד הדגם עם הצמיגים המתנפחים, לא דרשו כוח פיזי מיוחד, והיו פשוטים יחסית להפעלה. התפתחויות אלו אפשרו את כניסתן של הנשים לעולם הדיווש.

אופני "פני פרת'ינג", היום פריט נוסטלגי. תצלום: ŠJů, Wikimedia Commons

הסופרג׳יסטית ואשת החינוך האמריקנית פרנסס ווילארד (Willard) למדה לרכוב על אופניים בשנות התשעים של המאה ה-19, כשהייתה כבר בת 53. היא העידה שעל אף גילה, היא הצליחה לרכוש את מיומנות הרכיבה תוך שלושה חודשים, בזכות אימון יומיומי של רבע שעה.

הסופרת האקטיביסטית שרה גרנד (Grand) סיפרה בשנת 1896, בראיון לכתב העת ״עולם האופניים המאויר״ (Cycling World Illustrated), שהיא למדה לרכוב באקדמיה לרכיבה בפריז, ״הרחק מהמבטים החטטניים של החברה האנגלית״. הכתבת מוסיפה שיש כאן רמז לקוראות: אולי גם להן כדאי לבחור בדרך זאת, כיוון שבזמן שהן נאבקות לרכוב על אופניים סרבניים, בשבילים מאתגרים, הן אינן מודעות לכך שהן מהוות מטרה ללעג וקלס מצד שכניהן.

קונסטנס אוורט גרין (Constance Everett Green) התפרסמה בכתיבתה על אודות רכיבה על אופניים. היא למדה לרכוב בשנת 1894, וכעבור שנה היא דיווחה: ״באפריל 1895 נחשבת לאקסצנטרית אם רכבת על אופניים, אבל ביוני של אותה שנה מי שלא רכבה הייתה האקסצנטרית".

היום כמעט בלתי ניתן לתפוש עד כמה מהפכני היה השינוי שחוללו אופני הבטיחות. בשנות התשעים של המאה ה-19 הגבולות בין המרחב הביתי לבין המרחב הציבורי היו עדיין קבועים ומוגדרים. הנשים נשארו בבית, והעולם שמחוץ לו היה שייך לגברים.

רק לבודדות, אלו שיכלו להרשות לעצמן סוס וכרכרה, הייתה אפשרות לניידות אישית מוגבלת, שלא תלויה בלוח הזמנים של הרכבות. להחזיק סוס היה יקר מאד, ואפילו לכרכרות היו מגבלות במובן של גמישות ומרחק. בנוסף, נשים לא הורשו להופיע בציבור בגפן ללא בנות לוויה.

אופני הבטיחות טשטשו את הגבולות בין המרחב הביתי לציבורי, אפשרו לנשים לצאת מהבית ולרכוב בגפן לאן שרצו

אופני הבטיחות טשטשו את הגבולות בין המרחב הביתי לציבורי, אפשרו לנשים לצאת מהבית ולרכוב בגפן לאן שרצו. פתאום הן יכלו לרכוב למרחקים, בקלות יחסית: נשים שגרו בעיר יכלו לרכוב אל הכפר, ומי שגרה בכפר יכלה לרכוב לעיר הקרובה. גם מוסד בנות הלוויה השתנה ותוך זמן קצר נעלם. אף על פי שבימים הראשונים של אופני הבטיחות נעשה עדיין ניסיון לשמר את הקיים ולפקח על הנשים בעזרת ״ארגון בנות הלוויה על האופניים״, שנוסד בשנת 1896. אך גם אמצעי הפיקוח ודיכוי הזה נשבר.

תחבורה ציבורית מוסדרת ומהוגנת בתקופה הוויקטוריאנית: "The Bayswater Omnibus" (מ-1895), ג'ורג' ויליאם ג'וי. תצלום: גלריית Saatchi, ויקיפדיה

בממואר "Wheel Within Wheel" שפרסמה פרנסס וילארד בשנת 1895 היא מספרת על חייה כילדה בכפר, שם הייתה לה אפשרות להיות בחוץ ולעשות את כל העולה ברוחה. בגיל 16 היא איבדה את החופש: נאלצה להיכלא בתוך מחוך, ללבוש חצאיות נפוחות וארוכות ולנעול נעלי עקב. את השיער היה עליה לאסוף בקפדנות בעזרת סיכות. היא זוכרת בפירוש את שברון הלב והיא מספרת שהרגישה כמו ״סייח אנושי שנלקח מהאחו״. היא כתבה ביומנה באותה תקופה: ״אני מבינה שחיי נגמרו״. מאותו יום אומלל וילארד שנאה ללכת ברגל, וסלדה מהמנהגים שנישלו אותה מהחירות והאושר של ימיה כילדה בכפר.

לא רק גברים גילו התנגדות, אלא גם נשים. נטען שזה ספורט שאינו מתאים להן, שהוא אינו נשי, וכי הוא מנוגד לטבע של הנשים ולתפקידן בחברה. הוא נתפש כלא מהוגן, מזיק ומסוכן.

במאמר של יודר על גישות עכשוויות למהפכה, הוא טוען שלעיתים הפחד מפני הסכנה שבשינוי לסדר הקיים הוא כה עצום, שהוא מביא להתגייסות כללית כדי לעצור אותו. גם במקרה של אופניי הבטיחות, הייתה התגייסות לא מבוטלת כדי למנוע את הצטרפות הנשים לקהילת הרוכבים. לא רק גברים גילו התנגדות, אלא גם נשים. חלק מן ההתנגדות לרכיבת נשים על אופניים נבע מחשש אמיתי לשלומן של הנשים. היות שרכיבת האופניים הייתה כרוכה במאמץ פיזי, נטען שזה ספורט שאינו מתאים להן, שהוא אינו נשי, וכי הוא מנוגד לטבע של הנשים ולתפקידן בחברה. הוא נתפש כלא מהוגן, מזיק ומסוכן.

בתחילת הדרך, כשנשים החלו לרכוש אופניים, הממסד הרפואי יצא נגד התופעה. רופאים הזהירו מחבלות אפשרויות באזור המפשעה, בפות, ובאברי הרבייה, כתוצאה מישיבה ממושכת על כיסא האופניים. מאמר שהתפרסם בשנת 1897 הזהיר גם מתופעות כמו דלקת בתוספתן ודלקות נוספות.

אולם, כאשר רכיבת נשים על אופניים הפכה לעובדה מוגמרת הרופאים שינו את דעתם, וטענו שהרכיבה טובה לבריאות והמליצו עליה כתרופה לחוליים שונים כולל "היסטריה" (נגע שיוחס לנשים בימים ההם) וכן לשעמום. הם הסכימו שרכיבה על אופניים אינה מצריכה מאמץ גדול במיוחד, וכי היא מעניקה הפוגה נפלאה מהסתגרות בבית. על אף שמומחים עדיין המליצו על זהירות ומידתיות ״ולו בזמנים מסוימים של החיים״, האופניים עזרו לנשים להתחזק, לשפר את הכושר, ולהרגיש הרבה יותר טוב מבחינה גופנית ונפשית.

לקרוע את מנהטן, עד היום. תצלום: תום דילון

ועדיין, היו רבים שהזהירו מכך שהאופניים יאפשרו לנשים דרך מילוט מהמרחב הביתי, ויהרסו את התום שבאופי הנשי, אותו תום מתוק שהונצח בשירו של קובנטרי פאטמור ״מלאך בבית״ משנת 1858. השיר, שנכתב לזכר אשתו הצעירה שמתה, הפך לסמל האישה הוויקטוריאנית הרכה, הכנועה הצייתנית, אשר דואגת למשפחה ומסתפקת במקומה בבית כרעיה, כאם וכמנהלת הבית. האופניים, כאמור, סיכנו את המבנה המשפחתי המסורתי הזה.

הסופרת והעיתונאית אליזה לין לינטון, מבקרת חריפה של הנערות והנשים באותה תקופה, סברה שהסכנה הגדולה ביותר שנשקפת מן החירות החדשה הזו, ללא פיקוח, היא שכרון חושים. בעיניה, האישה הרוכבת על אופניים הייתה התגלמות ״האישה החדשה״, הראויה לבוז כיוון שהיא מזניחה את ביתה, אינה מצייתת להוריה, קוראת רומנים שאינם ראויים ואין בה אפילו קמצוץ של נשיות מסתורית, שהיא לדעת לין לינטון התכונה המושכת ביותר של האישה.

החוקרת אן ארדיס טוענת שהמצאת מושג ״האישה החדשה״ בשנת 1894 הפך את הדיון הפוליטי חברתי על סוגיית הנשים לדיון ספרותי (אכן, אחד המאפיינים של האישה החדשה לפי לין לינטון הוא כקוראת רומנים שאינם ראויים), ומיתג את האמנציפציה של הנשים כעניין של בחירה אישית ולא כסוגיה פוליטית חברתית דחופה. יתרה מכך, היא גם סבורה שהקריקטורה של האישה החדשה, המציגה את ״האישה החדשה״ כגברית, לא מעודנת ואפילו גסה, היא דמות קש שנוצרה כדי למקד את תגובת הנגד החריפה כלפי כל ניסיון לקדם עצמאות של נשים.

הנשים נדרשו לאומץ והרפתקנות כדי להתמודד עם ההתנגדויות, הקללות, וגם מטר האבנים. רוכבות דיווחו על פועלים במנצ׳סטר שהתקיפו אותן כשיצאו מהמפעל

בנוסף להתנגדויות המילוליות, בימים הראשונים של אופני הבטיחות היו גם התנכלויות פיזיות לרוכבות. הנשים נדרשו לאומץ והרפתקנות כדי להתמודד עם ההתנגדויות, הקללות, וגם מטר האבנים. רוכבות דיווחו על פועלים במנצ׳סטר שהתקיפו אותן כשיצאו מהמפעל, על תגובות חצופות מנהגים, שבדרך כלל התייחסו אליהן בכבוד, אבל העזו לדבר אליהן בגסות רק בגלל שהן רכבו על אופניים.

בשבועון הסטירי הבריטי פאנץ׳ התפרסמו אז קריקטורות אשר הגחיכו את רוכבות האופניים הגבריות ולגלגו על לבושן, אבל הן גם ביטאו מציאות קיימת. כדי שנשים יוכלו לרכוב על אופניים, הן היו חייבות להיפטר מהלבוש הוויקטוריאני המסורתי ולמצוא פתרון שיתאים לאילוצי כלי התחבורה החדש . כך, יחד עם האופניים, נעלמו החצאיות הנפוחות הוויקטוריאניות והוחלפו בגרסה נוחה וידידותית יותר לגופה של האישה. כדי שהחצאית לא תסתבך בשרשרת או בדוושות צריך היה לקצר אותה, או למצוא בגד יותר הגיוני לרכיבה. אחת התלבושות שהגיעה מצרפת, למשל, היו מכנסיים רחבים עם גומי בקצה. אבל מרבית הנשים הבריטיות העדיפו לא למשוך אל עצמן תשומת לב מיותרת.

למרות המאמצים של ארגונים כמו ״החברה ללבוש הגיוני״ (Rational Dress Society) שקמה בשנת 1881 כדי לעזור לנשים למצוא לבוש נוח, לשכנע נשים לרכוב בחצאיות מכנסיים או במכנסיים רחבים, מרבית הנשים העדיפו לרכוב בחצאיות רגילות שהתאימו אותן לרכיבה, כפי שמעידה וילארד בממואר שלה:

״מיותר לומר שתלבושת אופניים הייתה דרישת סף: חצאית שלושה אינצ'ים מעל הרצפה, כובע קש ונעלי הליכה עם חותלות. לבוש פשוט וצנוע, שאף אחד עם שכל ישר לא יכול להתנגד אליו״ .

המחנכת והסופרג'יסטית האמריקנית פרנסיס וילארד לומדת לרכוב על אופניים. תצלום מתוך הממואר שלה "A wheel within a wheel" (מ-1895). תצלום: ויקיפדיה

בניגוד למה שכותבת וילארד, לבוש פשוט וצנוע לא היה ערובה לחוסר התנגדות, אבל זאת עם המספר העצום של נשים, בגילים שונים, מכל קבוצות האוכלוסייה, שרכבו על אופניים. היו כאלו שרכשו אופניים חדשים או משומשים, והיו גם אלו ששכרו אופניים לפי שעה. בספרה ״ Sport and the Physical Emancipation of English Women״ טוענת קתלין מקרון כי קשה להגזים בהשפעה החברתית שהייתה לאופניים בבריטניה בסוף המאה ה-19. בניגוד לסוגי ספורט רבים שנקשרו במעמד חברתי מסוים, רכיבה על אופניים הייתה פעילות עממית, שהביאה שינויים מהפכנים בהתנהגות חברתית, לבוש, תפישות, ומנהגים.

תקופת השיא של האופניים נמשכה רק עשור, משנת 1890 ועד לתחילת המאה העשרים, אך בזמן הקצר הזה המציאות של הנשים, במקומות שונים בעולם – אנגליה, ארה״ב, קנדה, הולנד, גרמניה ועוד – השתנתה מן הקצה לקצה. אופני הבטיחות פתחו את השער לקבוצת עצומה של נשים והפכו את האופניים ממותרות או צעצוע לגברים, לכלי תחבורה אישי שכל אחת יכולה להשיג לעצמה. בבריטניה למשל, בשנת 1893, אופני נשים היו כחמישית מכלל האופניים. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1896, הם שליש מכלל ההזמנות לאופניים היו הזמנות לאופני נשים. בשנת 1900 מחירי האופניים הוזלו בצורה דרסטית, והם זכו להכרה ככלי תחבורה אישי לנשים מכל המעמדות שחפצו לרכוב.

אנחנו יכולות לקנות מכשיר שבעזרתו נהיה ניידות, נדאג לעצמנו, ובסכום פעוט נוכל לראות את העולם

ואכן, נשים רבות יצאו לטיולי אופניים, רכבו קילומטרים רבים מדי יום, למדו לטפל באופניים ולתקן אותן בעצמן. אפילו נערות החלו לרכוב על אופניים. בשנת 1896 פנלופי לורנס, המייסדת של בית הספר לבנות Roedean בברייטון, שילבה במערכת השעות של בית הספר את מקצועות הספורט ועודדה את הנערות לרוץ כדי לפתח סיבולת. זמן קצר לאחר הופעת אופני הבטיחות, מורות בבתי ספר לבנות החלו להתלוות לתלמידות בטיולי אופניים שנמשכו ימים אחדים. שרה בורסטל העידה: ״אנחנו יכולות לקנות מכשיר שבעזרתו נהיה ניידות, נדאג לעצמנו, ובסכום פעוט נוכל לראות את העולם״.

התייחסות לאופניים מצויה בפרק על ״עובדות ודמיונות״ בספר ״אן מאבונלי״ מאת לוסי מוד מונטגומרי. בדיון על משאלת לב אומרת אחת התלמידות מבית הספר כי משאלת הלב שלה היא ירח דבש. כשאן מורתה שואלת אותה האם היא יודעת מה המשמעות של ירח דבש היא עונה שהיא ״סבורה כי אלה הם אופניים מסוג המשובח ביותר״. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 לבן דודה של הילדה, שהתגורר במונטריאול היו אופניים משוכללים והוא גם יצא לירח דבש לאחר נישואיו, כך הגיעה הילדה למסקנה המתבקשת. היא מעולם לא ראתה אופניים אלא בדמיון.

ברוב חלקי העולם האופנים חדלו כבר מזמן להיות סמל והפכו לחלק מחיי היום יום שלנו. אך אפילו כיום ניתן לראות אופניים מככבות כסמל לעצמאות נשית בחברה שבה קיים דיכוי נשי. בשנת 2012, בסרט הסעודי גרמני ״וג׳דה״ בבימויה של הייפא אל-מנסור ובכיכובה של וואד מוחמד, מככבת ילדה בת 11 שחולמת על אופנים משלה – וג׳דה ילדה חכמה, הנחושה להשיג לעצמה אופניים אף שאסור לה לרכוב עליהם. לשם כך היא נרשמת לתחרות בקיאות בקוראן, ומשננת אינסוף פסוקים. כשהיא אכן זוכה ונשאלת מה תעשה בכסף, היא מודה בתמימות וביושר שתקנה אופניים. הפרס לא מוענק לה, אבל אמה, התומכת במאבקה, קונה לה אופניים. קשה להחמיץ את המשמעות העמוקה יותר של האופניים כסמל לנחישות, עצמאות וחירות במאבק הנשים בדיכוי.

בשנים האחרונות נכתבו מחקרים רבים שעוסקים באספקטים שונים של הקשר בין האופניים לנשים בסוף העידן הוויקטוריאני. אחד המעניינים שבהם הוא מאמרו של הסוציולוג הטכנולוגי וויב בייקר (Wiebe E. Bijker), הרואה באופני הבטיחות דוגמה לדקונסטרוקציה של הכוח, וריכוך הקשיחות של הרכבים סוציו טכנולוגים שמהם מורכב הכוח הסמיוטי. בתוך ההרכב הסוציו טכנולוגי של אופני המאצ׳ו (הוא מכנה אותם Macho Bike), ישנם חוקי מוסר ויקטוריאניים שנאכפים על ידי גברים צעירים אמידים ובעלי תעוזה, שהיו חלק ממבנה הכוח שמנע מנשים לרכוב באופניים. גורם חשוב שפירק את הדיכוי הזה לגורמים היה ריכוך קשיחות, אשר התאפשר עם המצאת אופני הבטיחות. ברגע שהאופניים בעלי הגלגל הגדול איבדו את כוחם, אותו כוח סמיוטי שלא אפשר לנשים לרכוב הפך לבלתי רלוונטי. וכך התאפשר לגורמים כמו אופני בטיחות, נשים, מכנסי רכיבה, ונורמות מוסר חדשות, לבנות הרכבים סוציו-טכנולוגיים חדשים.

קשה לסיים את הסקירה על האופניים והאמנציפציה הנשית בלי להזכיר את הציטוט המפורסם של הסופרג'יסטית האמריקאית סוזן ב. אנתוני שאמרה בראיון לעיתון בשנת 1896:

״אומר לך מה אני חושבת על רכיבה על אופניים: היא עשתה למען האמנציפציה של הנשים יותר מכל דבר אחר בעולם. היא נותנת לנשים הרגשה של חופש ושל ביטחון עצמי. אני מרגישה עליצות בכל פעם שאני רואה אישה רוכבת, כי זאת תמונה של נשיות בלתי מוגבלת וחופשיה״.

ארנה רז היא דוקטור לספרות אנגלית, העוסקת בטקסט הספרותי כמקור היסטורי וחברתי. היא כותבת ב-Times of Israelומנהלת קבוצת פייסבוק ופורום בשם "אלמנות ממשיכות הלאה".

תמונה ראשית: בלי תסביכים או מגבלות: נשים ואופניים. תצלום: LightField Studios, אימג'בנק / גטי ישראל