בעד ונגד: האם הברקזיט היה טעות או מהלך נכון?

אמיר וייטמן – הברקזיט הוא טעות מדאיגה

בליל שבת האחרונה, בשעה 01:00 שעון ישראל, בריטניה יצאה מהאיחוד האירופי. בסופו של דבר, התברר שמי שצדק לאורך כל הדרך היה הגנרל דה גול, שכל עוד היה בשלטון מנע את כניסת הממלכה לתוך מה שהיה אז השוק המשותף משום שגרס כי מדובר במדינה עם מסורת שונה מאוד מזו של אירופה היבשתית. לדעתי, מדובר במהלך גרוע שייפגע באיחוד האירופי ובבריטניה. מדוע? בניגוד למה שרבים חושבים, לאיחוד האירופי יש השפעה חיובית על מה שמתרחש באירופה, באופן כללי כמובן. ברור שיש דברים לא טובים אבל הסך הכל חיובי בפער ענק.

ניקח למשל את נושא התקציב. יש דימוי לפיו האיחוד זולל כספי מיסים, אז הנה כמה מספרים: תקציב האיחוד האירופי לשנת 2020 הוא כ-153 מיליארד אירו עבור אוכלוסייה של 511 מיליון איש לפני הברקזיט, כלומר כ-300 אירו לשנה לאזרח אירופי, ו-25 אירו לחודש בממוצע, פחות מאירו אחד ליום לאזרח אירופאי. כלומר כמעט כלום. התקציב של האיחוד האירופי כולו הוא בסדר גודל של התקציב של מדינת ישראל הקטנה. מנגד, התל"ג של האיחוד הוא כ-14.4 טריליון אירו, מה שאומר שתקציב האיחוד הוא פחות מאחוז של התל"ג, כלומר כמעט כלום. בהשוואה, למשל, התקציב של מדינת ישראל מהווה כשליש התל"ג שלנו. אני מראה את זה כדי שתבינו שבניגוד גמור למחשבה הרווחת, לאיחוד האירופי יש משקל תקציבי נמוך מאוד.

ומה לגבי הרגולציה המפלצתית? שלטון הפקידים הבלתי-נבחרים של בריסל? הדימוי שגוי במידה רבה מרבית העבודה בתחום היא למעשה ניסיון לייצר סטנדרטים שווים לכל מדינות האיחוד, מה שמפחית את האפשרות של הפקידים והפוליטיקאים המקומיים לייצר חומות הגנה מפני ייבוא שירותים וסחורות. זה גורם דרמטי לליברליזציה בין מדינות האיחוד. אפילו אנחנו פה בישראל מנסים להיאבק מול הפקידים בניסיון לגרום להם לקבל את התקנים האירופים. אז ללא האיחוד, מה שאנחנו חווים בישראל היה קורה בכל מדינות האיחוד. הפקידות האירופית מהווה אחוז זניח של ההוצאות של אזרחי אירופה, ובזכותה הם קיבלו שוק פנימי משוכלל של למעלה מחצי מיליארד אנשים שמאפשר מחירים נמוכים ורמת חיים גבוהה.

צריך להבין שהאיחוד האירופי הוא למיטב ידיעתי הישות המדינית היחידה בעולם שכחלק מהחוקה דורשת שוק חופשי ואת "ארבעת החרויות": החירות של אנשים, סחורות, שירותים והון לעבור ממדינה למדינה. האיחוד, וזו כמובן החלטה ריבונית של כל המדינות החברות בו, קובע כללי התנהגות פיסקליים של אחריות. כך למשל, מדינה כמו יוון, למרות ששיקרה לאיחוד והתדרדרה לאן שהתדרדרה, נאלצה תחת ממשלה קומוניסטית (!!!) להפריט כל מה שזז, לקצץ בפנסיות תקציביות ולמעשה לשוב ולהתנהג בצורה אחראית, מה שמעולם לא היה קורה לולא הלחץ מצד האיחוד שלא הותיר לה ברירה. אז אולי תגידו שליוון לא הייתה ברירה? גם לארגנטינה למשל אין ברירה מזה שבעים שנה ועדיין היא עושה שטויות. בסופו של דבר, הכניסה לאיחוד אפשרה ליוון להתייצב ולהתקדם וזה לא היה קורה אילולא האיחוד.

הסחר העולמי מתקדם בעיקר בזכות הסכמים בין מדינות, בעיקר במסגרת ארגון הסחר העולמי שמושבו בז'נבה. היה עדיף שכל מדינות העולם יבטלו באופן חד-צדדי את כל החסמים לסחר אבל לצערי זה לא יקרה, ולכן דווקא הקטנת מספר השחקנים תורם לניהול משא ומתן גלובלי והאיחוד הוא בסך הכל פקטור לליברליזציה של הסחר העולמי, בין השאר בדחיפת בריטניה. כעת יש חשש שהאיחוד ישחק תפקיד פחות חיובי במשחק הזה, לרעת העולם כולו, לרעת אירופה ולרעת הממלכה המאוחדת.

מעבר לתפקיד החיובי של האיחוד מבחינה כלכלית, אין לזלזל בתפקידו בייצוב הפוליטי של מדינות אירופה. היום ב"ה מדינות אירופה דמוקרטיות וחיות בשלום. זה נשמע אולי טבעי אבל רק מי שאין לו מושג ירוק בהיסטוריה האירופית חושב ככה. עמי אירופה חיו במצב של מלחמות בלתי פוסקות במשך כל ההיסטוריה שלהם. אז מה אתם אומרים? שהשינוי לא קשור לאיחוד האירופי?

לכו לספר את זה למשל לתושבי צפון אירלנד, שהצביעו ברוב גדול נגד הברקזיט. ללא התיווך והמעטפת של האיחוד האירופי, הסכם ה-"Good Friday" לא היה קורה והם היו עדיין נלחמים. לכו לספר את זה לעמי יוון, פורטוגל וספרד, שיצאו מהדיקטטורה במידה רבה בזכות העובדה שהייתה להם אפשרות לשאוף להצטרפות לאיחוד, מה שהאיץ בהן לאמץ כללי התנהגות של הדמוקרטיה המערבית. תשאלו גם את עמי מזרח אירופה, שרצו להצטרף לאיחוד מיד לאחר נפילת ברה"מ מתוך הבנה שזו דלת הכניסה למערב, לדמוקרטיה, לכלכלת השוק וגם הגנה מפני רוסיה. תשאלו את עמי יוגוסלביה לשעבר, שחלקם כבר הצטרפו לאיחוד והשאר בדרך, אחרי שטבחו אחד בשני במשך שנים.

האיחוד האירופי הוא פרויקט של שלום ודמוקרטיה, ובזכותו כל עמי אירופה הצטרפו לחזון הליברלי המערבי, דבר שממש לא היה מובן מאליו ב-1957, בעת חתימת על הסכמי רומא שיצרו אז שוק משותף בן שש מדינות. כמובן שהאיחוד אינו מושלם. יש פקידות מעצבנת, רגולציה שלא תמיד נכונה מן הסתם וחלקה הלא מבוטל מיותרת לגמרי, יש יותר מדי החלטות שלא מתקבלות באופן דמוקרטי, יש בזבוזי כספים ובאופן כללי כל המחלות שקיימות בארגון בירוקרטי קיימות באיחוד האירופי. אבל אלה דברים טפלים לעומת שבעים שנות שלום ושגשוג.

ומה לגבי ישראל? קודם כל יסלחו לי חבריי, אבל מדובר בעניין פעוט ביחס לכל השאר, למרות שהוא מעסיק אותנו מאוד. חוץ מזה, אני לא חושב שלאיחוד כארגון יש השפעה ניכרת על מדיניות החוץ של המדינות השונות כלפינו. בסוף, מי שחבר שלנו חבר, ומי שפחות אז פחות. לאיחוד האירופי יש אמנם השפעה, אבל לא כזו גדולה ובוודאי שאנחנו מנפחים אותה מעל ומעבר.

ומה לגבי הלאומיות? האם האיחוד מבטל את תחושת השייכות הלאומית של עמי אירופה? איני סבור כך. הצרפתים עדיין צרפתים, הגרמנים גרמנים, האיטלקים איטלקים וזה לא משתנה בגלל האיחוד. מה שעושה האיחוד הוא למסד את אחדות עמי אירופה, להגביר את שיתופי הפעולה ביניהם, ולתרום לשלום וליציבות. המחשבה כאילו האיחוד הוא דיקטטורה היא שטות. לפי כל הסקרים, רוב עמי אירופה, בכל מדינה ומדינה, רוצים להמשיך את החברות באיחוד. אילו מדינה הייתה רוצה לעזוב, כפי שהראה הברקזיט, היא יכולה לעשות זאת. העובדה שהמדינות נשארות באיחוד מראה שגם עמי אירופה מבינים את מה שאני כותב פה.

בהקשר הזה חשוב להבין שהאיחוד האירופאי הוא בסך הכל הסכם בינלאומי בין מדינות, כפי שישנם אלפי הסכמים כאלה. הוא כמובן הרבה יותר מקיף ושאפתני לעומת מרבית ההסכמים הבינלאומיים אך הוא נשאר הסכם בינלאומי ואינו מבטל כהוא זה את הריבונות של המדינות. אך ורק המדינות עצמן קובעות את כללי המשחק, עד היום. מה שקרה בליל שבת מדאיג ואני מקווה שתימצא הדרך להמשיך לשמור על יחסים טובים וקרובים בין האיחוד לבין בריטניה, ושהפרויקט האירופי ימשיך לשרת את אוכלוסיית היבשת, שבמקום לשפוך דמים מצאה דרך לקדם שלום ודמוקרטיה ליברלית.

***

אורי רדלר – הברקזיט הוא צעד בכיוון הנכון

תופעה מעניינת שבה אני נתקל באחרונה היא של אנשי שוק חופשי וליברלים שחושבים שהברקזיט הוא טעות. עמדתם, כך תחושתי, היא שהם סבורים שהתשוקה לברקזיט נובעת יותר מהדימוי הרומנטי של מדינה קטנה ומוקפת ביורוקרטים היוצאת לדרכה העצמאית, ופחות מהעובדות המורכבות בשטח או מכך שהאיחוד האירופי, על אף דימויו, הוא בעצם גוף שהיטיב עם המדינות החברות בו וטיפח סחר חופשי. זו אמורה להיות סוג של תשובה.

המרכיב השלילי המרכזי באיחוד האירופי הוא העובדה שמבנהו, חוקתו ודרך פעולתו הם אנטי-דמוקרטיים ולמעשה מכוונים ביסודם לחסל הליכים דמוקרטיים. מתוך שלוש הרשויות בדמוקרטיה – הנבחרת, המבצעת והשופטת – אין באיחוד האירופי אף לא אחת הכפופה, חשופה לביקורת או נתונה לשליטה כלשהי באמצעות הליכי בחירה. חברי הפרלמנט האירופי אכן נבחרים בהצבעה במדינות השונות, אך הפרלמנט אינו רשות נבחרת אלא בית ועד לדיונים, נטול סמכות חקיקה כלשהי או יכולת לבקר את הרשות המבצעת. הרשות המבצעת מורכבת מפקידות ממונה ולא-נבחרת, וכך גם הרשות השופטת.

ולא מדובר בזוטות. גופי האיחוד אינם מוסדות טקסיים או סמליים. השליטה בעוצמה של בנק מרכזי (בגוש האירו) והסמכויות העצומות להסדרת כמעט כל היבט באורח החיים של נתיני האיחוד מצביעות על כוח כביר להכתיב מה ואיך ייעשה במדינות החברות. גופים כאלה עם סמכויות וכוח אך ללא מתן דין וחשבון הם סכנה. ואת התוצרים כבר ראינו. החוקה האירופית הוצגה באמצע העשור הראשון של האלף ולא התקבלה בהתלהבותה כאשר נדחתה במשאלי עם בהולנד, בצרפת ובאירלנד. מה הייתה תגובת הביורוקרטיה הלא נבחרת לכך? ההסכם נארז מחדש כ"אמנת ליסבון" כדרך לעקוף את הצורך במשאל עם. גוף שנוהג כך בשאלה המהותית ביותר הנוגעת למהותו ולסמכויותיו, הוא סכנה.

והסכנה התממשה. בשנות המשבר הכלכלי באירופה ראינו את הפקידות האירופית מדיחה — גם אם זה נוסח בדרך קצת אחרת — ראשי מדינות ביוון ובאיטליה ומתווה את המסלול הקואליציוני והמדיניותי בסמכותיות לפורטוגל, לאירלנד ולספרד. לכאורה, אלו היו המלצות או הלוואות מותנות, אך אורח התנהגותם של הצדדים הבהיר כי מדובר היה בתכתיבים ובהוראות שזרמו מהשלטון המרכזי אל המדינות הכפופות.

וזה נוגע גם לסוגיית הסחר החופשי. לכאורה, יתרונו הגדול של האיחוד האירופי טמון בכך שהסיר חומות סחר בין מדינות אירופה ואפשר מעבר חופשי של סחורות ובני אדם בין המדינות. המציאות שונה במקצת. האיחוד האירופי מאפשר גם מעבר חופשי של תקני ייצור, עבודה ועוד, שהם בעיקרם אלו המקובלים או הרצויים במדינות הליבה של האיחוד בראשן גרמניה וצרפת. המשמעות היא שיוון או פורטוגל או ספרד אמנם רשאיות למכור כל סחורה שלהן לכל מדינה אחרת באיחוד, אך ייצורה של אותה סחורה כפוף למבנה העלויות של יצרן גרמני.

במילים אחרות, אותם "סטנדרטים שווים לכל מדינות האיחוד האירופי" שאמיר וייטמן רואה בהם ברכה הם למעשה גם — ואני אטען, בעיקר — כלי המשמש לקיזוז היתרון התחרותי האפשרי של מדינות לא-ליבתיות, ובהקשר הרחב, לקיזוז היתרון של מדינות מחוץ לאיחוד האירופי. ההיגיון פשוט: ככל שיצרן בפורטוגל (או בהונגריה, או ברומניה, או ביוון — ובהרחבה, בעולם כולו) כפוף לתקנות דומות לאלו שהיצרן הגרמני כפוף להן, היתרון התחרותי האפשרי שלו בייצור מוצרים זולים יותר קטן והולך. מנגנונים כאלה בהם החזק והעשיר מבקש לכפות את התקנים שלו על החלש והעני אינם נדירים, והשאיפה שמאחוריהם היא כמעט תמיד אחת: לאכוף על החלשים באמתלה של תקן שוויוני לציית לתכתיב המשרת את החזק ופוגע בחלש, ללכת בנתיב המבטיח חופש ומגשים כפיפות.

ואחרון, ההצדקה האולטימטיבית לאיחוד האירופי, על כל רעותיו, היא הטענה כי הוא היה הגורם המרכזי שאחראי ל"שבעים שנות שלום, שגשוג ויציבות" שעליהן מצביע אמיר וייטמן. אולי. ייתכן, אבל לא סביר. בתולדות האומות, שלום, שגשוג ויציבות מושגים כמעט תמיד כאשר מוצו כל האפשרויות האחרות. קונגרס השלום הבינלאומי בווינה ב-1815 לא נולד מתוך הבנה שמלחמה היא דבר נורא אלא בעקבות זאת שנפוליאון סולק מהזירה, ונפוליאון סולק מהזירה לא כי ניחם על מעשיו הלוחמניים אלא, כפי שציין קישון, כי נגמרו לו הצרפתים.

השלום והיציבות באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה באו כי חלק ניכר מאירופה נכבש בידי הסובייטים וכוננו בו משטרי בובה, כי גרמניה נכבשה, כי צרפת הייתה מרוששת, ובריטניה 'המנצחת' ירדה לחלוטין מנכסיה. בתוך שנים ספורות אירופה איבדה את כל מושבותיה, את עיקר עצמאותה הצבאית, ובמובנים רבים ירדה מבימת העולם כגורם מרכזי בזירה המדינית. על מה בדיוק היו המדינות שם אמורות להילחם? ואיך בדיוק? אירופה ויתרה על הלחימה בערך כמו שתרנגולת בתנור מוותרת על ניקור זירעונים.