מה עושה אלוהים בחוג לספרות?

מאיזו בחינה תורת הפרשנות, הפרשנות של יצירות ספרות, היא פרקטיקה דתית? במבט ראשון, זו נראית שאלה מוזרה. מה הקשר בין תחום ידע אקדמי לבין דת? מוסדות חינוכיים שבהם נלמדת תורת הפרשנות – בתי ספר ואוניברסיטאות – נפרדים הרי ממוסדות דתיים כמו בתי כנסת. בשיעור "מבוא לפואטיקה" בחוג לספרות כללית והשוואתית בהר הצופים עשויים לשבת זו לצד זה סטודנטית מוסלמית ממזרח ירושלים, סטודנט חובש כיפה מישוב דתי וסטודנטית יהודיה חילונית ממרכז העיר. קשה להאמין שהמרצה בשיעור תצפה שהרקע השונה של המשתתפים ישפיע על המשימה לערוך קריאה צמודה בשיר. זו תהיה מחשבה מוזרה ואפילו בעייתית, כיוון שהיא תערער על הנחת יסוד מרכזית שביסוד מוסדות החינוך של מדינת ישראל.

אנו מניחים שתחום לימוד שנושאו אינו דתי במובהק הוא מנותק מאמונה דתית

אנו מניחים שתחום לימוד שנושאו אינו דתי במובהק הוא מנותק מאמונה דתית. באוניברסיטה ובבתי הספר הממלכתיים, תורת הספרות – כמו מקצועות חילוניים נוספים – נגישה באותה המידה עבור תלמידים בעלי רקע דתי שונה. אנו נצפה שההשתתפות של הסטודנטים בשיעור "מבוא לפואטיקה" תתבסס על ההכשרה שקיבלו או על הכשרון להבחין במשמעויות נסתרות בשיר. יש מי שניחנו מטבעם ברגישות יתרה לאמצעים ספרותיים ומסוגלים על כן לנסח פרשנות מקורית או רגישה לשיר.

קאליופה, המוזה של השירה האפית, בידה כרך אל האודיסאה (1634), סימון וואה. תצלום: ויקיפדיה

התפישה שלנו את הפרשנות כנפרדת מן הדת קשורה לחופש הביטוי, עקרון אשר נתפש כערך עליון במדינות מערביות

התפישה שלנו את הפרשנות כנפרדת מן הדת קשורה לחופש הביטוי, עקרון אשר נתפש כערך עליון במדינות מערביות. חישבו למשל על פרשת קריקטורות מוחמד. ב-2005 פרסם העיתון הדני יילנדס פוסטן 12 קריקטורות של הנביא מוחמד, שהמפורסמת ביניהן מציגה אותו עם פצצה שעומדת להתפוצץ בתוך הטורבן שלו. הקריקטורות הציגו את האסלאם ומאמיניו כפונדמנטליסטים. מחאות על פרסום הקריקטורות תפסו תאוצה לאורך 2006 והגיעו עד לכדי איומים על חייהם של האחראים על הקריקטורות. כשנודעו האיומים, פרסמו עיתונים נוספים בדנמרק ובעולם את הקריקטורות לאות סולידריות וכהבעת תמיכה בחופש הביטוי. הפרשה עוררה את תשומת הלב הציבורית לסתירה האפשרית בין עקרון חופש הביטוי במדינות מערביות כמו דנמרק לבין הערכים של המאמינים באסלאם. החרדה במערב מפני סתירה שכזו התעצמה בעקבות הגירה מוסלמית לאירופה: הסכנה אינה רק חיצונית, אלא היא אורבת מבפנים. אבל מי קובע מהם התכנים הראויים לפרסום? מעבר לכך שההצגה שלהן את מוחמד התבססה על סטריאוטיפים בנוגע לדת האסלאם, יש לתת את הדעת על עצם הקריקטורות. זרמים מרכזיים של האסלאם אוסרים לצייר את הנביא. ההחלטה לצייר את מוחמד פגעה ברגשות המאמינים, לא רק בגלל התכנים של הקריקטורות, אלא מעצם קיומן. לפי התפישה המערבית המחולנת ניתן לדון בקריקטורות ולפרשן – להגיע להחלטה שהן לגטימיות או ראויות לביקורת. בעיני מאמינים מסורתיים, מנגד, עצם הפרסום מהווה הפרה של עקרונות הדת. התגובה המוסלמית עוררה רגשות קשים במערב, לא כי היא הציגה פרשנות בלתי נתפשת לקריקטורות, אלא משום שהיא הביעה התנגדות לתפישה שלפיה כל יצירה (ויזואלית או אחרת) ראויה להיחשף לעיני הציבור ולהפוך למושא לדיון.

ההנחות המערביות לגבי פרשנות – טקסטואלית או ויזואלית – מושפעות לא במעט מתמורות פוליטיות שמקורן בנאורות המאוחרת, תמורות שהובילו לעליית מדינת הלאום המודרנית, וביניהן ראיית הסובלנות הדתית כערך עליון של המדינה. לפי תפישה זו, הנגשת מוסדות החינוך (ומוסדות ציבוריים אחרים) לכלל האזרחים אינה אמורה להבחין בין אזרחים בעלי אמונות דתיות שונות. מדינת הלאום המודרנית חותרת להפרדה בין דת ומדינה. החינוך הציבורי משתייך לתחום המדינה. על כן הוא נפרד מאמונות דתיות ומן החינוך הדתי, המשתייכים לתחום הפרט אשר הוא בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

אזרחים במדינת הלאום, ללא הבדל דת? תצלום: לורנציו מוראריו

האדם מבקש להתפתח באמצעות עידון של מחשבתו (והמדינה – באמצעות הפיתוח המתמיד של תרבותה). החינוך ובפרט החינוך האסתטי עונה על צורך חיוני זה

גם תמורות תרבותיות של הנאורות משפיעות על יחסנו לפרשנות. המושג הגרמני Bildung הוא ממונחי היסוד של הפילוסופיה של הנאורות האירופאית. קשה לתרגם מושג זה, לעברית או לשפות אחרות, היות שהוא מקיף משמעויות רבות שהקנו לו פילוסופים שונים במהלך התקופות. זהו מושג מכונן עבור תפישת החינוך כיסוד אוניברסלי של האנושות. הוא מניח שהשאיפה לחינוך היא נדבך מהותי של כל בני האנוש. האדם מבקש להתפתח באמצעות עידון של מחשבתו (והמדינה – באמצעות הפיתוח המתמיד של תרבותה). החינוך – בפרט החינוך האסתטי, הכולל את הקריאה ביצירות ספרות ואמנות ואת הדיון בהן – עונה על צורך חיוני זה.

בספרי ״חילון והרמנויטיקה״ אני מבקשת לאתגר את הנחת היסוד שלנו, שלפיה הפרשנות המודרנית היא תחום המנותק מפרקטיקות דתיות. ספרי מתבסס על שני תחומי מחקר עכשוויים. ראשית, ״חילון והרמנויטיקה״ ממשיך קו מרכזי במחקר ההיסטורי של הנאורות האירופאית בעשרים השנים האחרונות. היסטוריונים של הנאורות, כמו דיוויד סורקין  (Sorkin) וג'ונתן שיהאן (Sheehan), ביקשו לערער על התפישה כי הנאורות הובילה לירידה בכוחה של הדת וביכולתה לעצב את מוסדות המדינה. מחקריהם השונים בנושא יוצאים איפוא נגד התפישה הבינארית של חילון כמנוגד לדת. סורקין ושיהאן בוחנים את השינויים שחלו במוסדות הדת בנאורות המאוחרת. בתוך כך הם טוענים כי מגמות בתיאולוגיה קידמו ואף פיתחו ערכים של הנאורות ופרקטיקות תרבותיות שצצו בתקופה זו. לדוגמה, שיהאן מביט באופן שבו הציגה הנאורות את הברית הישנה והחדשה באור חדש. תקופה זו יצרה את התפישה כי כתבי הקודש הם נכס אוניברסלי של התרבות האנושית. תפישה זו מנוגדת לזיהוי של טקסט מקודש עם קהילה דתית מסויימת, הרואה בו תוצר של התגלות אלוהית המכוונת לאנשיה שלה, תורה דתית המיועדת לקהילה. במילים אחרות, תקופת הנאורות השרישה את התפישה שלפיה לכל אינדיבידואל ישנה הזכות להתייחס לכתבי הקודש דרך הפריזמה של אמונתו או של צרכיו התרבותיים או הפדגוגיים.

אבל מה הקשר לתורת הספרות? אם נביט באופן שבו מתפתחת תורת הספרות והאסתטיקה בנאורות המאוחרת, בפרט בגרמניה, נראה כי יש לה קשר ישיר למגמות בתיאולוגיה, המדגימות אוניברסליזציה של פרקטיקות דתיות – ובמיוחד של הקריאה בכתבי הקודש – והנגשתן לכל קורא שהוא. הדבר מתגלם בתחום מרכזי בתורת הספרות המודרנית המכונה הרמנויטיקה (או "הרמנויטיקה ספרותית"). המסורת ההרמנויטית מתייחסת לעבודתם של אישים הפועלים החל ממחצית המאה ה-18, בעיקר בגרמניה – אישים אשר עסקו בהגדרת מטרותיה של הפרשנות הטקסטואלית והכלים שלה. אחדים מן האישים ששמותיהם מזוהים עם ההרמנויטיקה הספרותית עסקו בתיאולוגיה פרוטסטנטית וביניהם פרידריך שלייכמאכר (Schleiermacher), יוהאן גוטפריד הרדר (Herder) וכריסטיאן וולף (Wolff) .

הסעודה האחרונה בפרשנות לותרנית (1547), לוקאס קראנאך האב, כנסיית St. Marien zu Wittenberg, תצלום: ויקיפדיה

בלב האקט הפרשני נמצא הקשר האמפתי בין קורא ומחבר (או מחברים). כשאנו מפרשים טקסט, אנו חותרים לשים את עצמנו בנעליהם של הכותבים

שליימאכר נתפס במחקר לעיתים קרובות כהוגה המרכזי של ההרמנויטיקה הספרותית. הוא המשיג את הפרשנות הטקסטואלית כהרמנוטיקה – מונח שבאמצעותו התכוון להגדיר את החקירה המערכתית של טקסטים. חקירה זו חותרת לגילוי המשמעויות הנחבאות של טקסטים באמצעות הבנה של הרקע ההיסטורי של כתיבתם. שליימאכר מקנה חשיבות רבה להבנת נסיבות החיים של המחבר או המחברים של טקסטים, נסיבות שמהוות לדעתו את הרקע לכתיבת הטקסט. כך הוא קידם את התפישה שלפיה בלב האקט הפרשני נמצא הקשר האמפתי בין קורא ומחבר (או מחברים). כשאנו מפרשים טקסט, אנו חותרים לשים את עצמנו בנעליהם של הכותבים. עקרון האמפתיה רלוונטי לחקירות פרשניות של טקסטים ספרותיים שהקו המנחה שלהן הוא היסטורי, כגון חקירת הביוגרפיה של המחבר או המחברת. אבל גם קריאות ספרותיות ששמות במרכזן קריאה צמודה של הטקסט הספרותי מסתמכות במידה רבה על העקרונות של שליימאכר. עקרון מנחה שכזה הוא מושג הפרשנות ההוליסטית. לדעתו של שליימאכר, כל אלמנט של הטקסט צריך להיות מובן בהקשר של הטקסט הכולל. חישבו למשל על אמצעי ספרותי בשיר; אנו בוחנים אותו בהקשר של השיר הכולל, ומתייחסים לאפקט שהוא יוצר מתוך מחשבה על השיר כולו.

לא במקרה הדוגמה המרכזית שעומדת לנגד עיניו של שליימכאר, כאשר הוא מנסח את ההרמנויטיקה שלו, היא הברית החדשה. הוא מבקש לבחון את תולדות מחבריה – את נסיבות חייהם שמהוות את הרקע למחשבתם. שליימכאר מתמקד בברית החדשה, כי היא לדעתו הטקסט המכונן של תרבות המערב. שליימכאר מונחה על ידי התפישה הנוצרית, אשר לפיה התגלות ישו היא פסגת הציוויליזציה ויצוגה ההיסטורי הוא באמצעי טקסטואלי. לנגד עיניו עומדת התפישה של הבשורה של ישו כמתת האל לאנושות. עקרון הפרשנות ההוליסטית – אף הוא קשור בתיאולוגיה הפרוטסטנטית. עקרון מרכזי של הפרוטסטנטיות הוא שהמפתח להבנת כתבי הקודש מצוי בטקסט עצמו ולא מחוץ לו. כנגד התפישה שעלינו להיעזר בפרשנים בני סמכא מבקשים הוגים פרוטסטנטים להדגים כי מראי מקום בתוך הטקסט מאפשרים את הבנת הטקסט כולו. שליימכאר מנסח איפוא כללים אוניברסליים בעלי תוקף מדעי – עקרונות שיהפכו במהרה לבעלי תוקף בפרשנות הטקסטואלית של טקסטים חילוניים – מתוך שהוא מקדם עקרונות מסוימים של התיאולוגיה הפרוטסטנטית.

המחקר הההיסטורי העכשווי, המציע תמונה מורכבת של יחסי הדת והנאורות, מתגלה כבר תוקף לגבי הפרשנות הטקסטואלית. נבחין כי הפרשנות המודרנית צומחת בנאורות המאוחרת כדיסציפלינה מדעית, כתחום ידע שהכול מסוגלים לרכוש, כאוסף של כללים הנוגעים להבנה של טקסטים. האוניברסליזציה של פרקטיקות דתיות – ובפרט פרשנות כתבי הקודש – היא הכוח שהניע את הופעת הפרשנות המודרנית.

לאחר אסון התאומים חזרה ועלתה השאלה, האם חברי קהילות דתיות שונות משרתים בראש ובראשונה את המערכת האידיאולוגית הדתית שעל ברכיה חונכו?

תחום הידע השני שבמרכז החקירה הוא ביקורת החילון. לאחר אסון התאומים – הטראומה שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי באמצעות התאריך 9/11 – חזרה ועלתה השאלה, האם חברי קהילות דתיות שונות משרתים בראש ובראשונה את המערכת האידיאולוגית הדתית שעל ברכיה חונכו? האם נאמנות לערכי הדת עשויה לעמוד נגד ערכי המדינה הדמוקרטית? כך לדוגמה, האם אזרחים מוסלמים הנרתעים מקריקטורות של הנביא מוחמד מהווים סכנה ליתר האזרחים, מפני שהקשר שלהם לאסלאם מביא אותם לנהוג באלימות?

קטע קיר ששרד את הפיגוע ב-11 בספטמבר, במגדלי התאומים. תצלום: The Pancake of Heaven, ויקיפדיה

התיאורטיקן טלאל אסד (Asad) הוא מן החוקרים המרכזיים אשר מנסים כיום לאתגר את התפישה שלפיה מדינת הלאום המודרנית היא ניטראלית מבחינה דתית. הוא מבסס את עבודתו על התפישה של דתות כמסורות בעלות תוקף אפיסטמי. הדברים נוגעים במכנה המשותף של חברי הקהילה הדתית: המאמינים מחזיקים לא רק באמונות משותפות, אלא גם בחווית חיים דומה המתכתבת עם האמונה. האופן שבו מאמינים תופשים את העולם נרכש, בין היתר, באמצעות חזרה על ריטואלים זהים. חישבו למשל על גבר מוסלמי המתפלל חמש פעמים ביום. תפישת הזמן שלו, תפישתו את סדר יומו, קשורה בזמני התפילה המחלקים את היום למקטעים. הבנת המסורות הדתיות כבעלות תוקף אפיסמטי מאפשרת לבחון את החילון כתופעה מודרנית שאינה מובנת מאליה. החילון אינו רק נדבך של מדינת הלאום שכל אזרחיה מסכימים עליו. לדידו של אסד, החילון הוא כוח תרבותי החודר לחברות שונות ומעצב מחדש את חווית עולמם של מאמינים –בסיטואציות המחייבות את התאמת סדר היום לתכתיבים חדשים, ובפרט לתכתיביה של מדינה מערבית, על מערכת החינוך ושיטת התעסוקה שלה.

הקריאה בכתבי קודש היא חלק אינטגרלי וחשוב מן ההשתייכות לקהילות דתיות שונות: היא מעצבת את ההתייחסות של חברי הקהילה לפרשנות טקסטואלית

לאור התיאוריה הזו ניתן לטעון שהאופן שבו מאמינים בוחנים טקסטים מעוגן בקהילות דתיות אשר עיצבו, ומעצבות עדיין, את האופן שבו הם תופשים את העולם. במילים אחרות, הקריאה בכתבי קודש היא חלק אינטגרלי וחשוב מן ההשתייכות לקהילות דתיות שונות, יש לה תוקף אפיסטמי; היא מעצבת את ההתייחסות של חברי הקהילה לפרשנות טקסטואלית. כפי שטען עמנואל קאנט בספרו ״הדת בגבולות התבונה בלבד״ משנת 1793, קהילות דתיות מניחות מי מסוגלים לעסוק במלאכת הפרשנות. הן קובעות מי בר סמכא בנושא ומי אינו כשיר לכך, כשבתחתית ההירכיה נמצאים אלו שאינם יודעים קרוא וכתוב. הקריאה בכתבי הקודש מעצבת את האופן שבו חברי הקהילה מתייחסים לטקסטים, לפרשנות ולקריאה.

עמנואל קאנט (סביבות 1790), צייר לא ידוע. תצלום: ויקיפדיה

תחום הכלל, תחום המדינה, שבה חיים זה לצד זה מאמינים מקבוצות שונות, שוררת הסובלנות הדתית הרואה בכתבי הקודש נכס אוניברסלי

הפוליטיקה של הפרשנות התאפיינה בהמשגה של הקוראים כקבוצה אוניברסלית בנאורות המאוחרת. מגמה זו מייצגת את חקר התפישה האנושית את המציאות בתקופה זו, מתוך הנחת היסוד שלבני האדם כישורים דומים. קאנט ו״ביקורת התבונה הטהורה״ שלו מייצגים אתרוח התקופה. אם בני האדם הם יצורים תבוניים, ניתן לנסח כללים המתייחסים לאופן שבו הם מפרשים טקסטים כקהילה אוניברסלית. הפוליטיקה הזו של הפרשנות הולכת יד ביד עם תמורות בתיאולוגיה. התפישה החדשה של הפרשנות הטקסטואלית כיכולת, מצד אחד, וכידע נרכש, מצד שני, שירתה את הראייה החדשה של כתבי הקודש כאובייקט שאינו תוצר של התגלות אלוהית שקריאתו "הנכונה" משקפת את נכונות אמונתה של קהילה מסורתית אחת בלבד. מובן מאליו שבתחום הפרט, קהילות דתיות עשויות להמשיך ולדגול בתפישה שקובעת כי הפרשנות שלהן את כתבי הקודש היא הנכונה. אך בתחום הכלל, תחום המדינה, שבה חיים זה לצד זה מאמינים מקבוצות שונות, שוררת הסובלנות הדתית הרואה בכתבי הקודש נכס אוניברסלי.

ההיסטוריה של הפרשנות המודרנית קיבלה מאז ומעולם ביטוי ביצירות ספרות. התפישה שרואה בפרשנות גשר בין מחברים וקוראים, לדוגמה, תפישה שהתפשטה לאור עליית ההרמנויטיקה הספרותית בתקופת הנאורות המאוחרת, התבטאה ביצירות ספרותיות של התקופה. הדובר השירי בשירה הרומנטית של גתה, אם לציין מייצג בולט של רוח התקופה, חושף בהדרגה את רגשותיו האינטימיים. המפגש הפרשני הצפוי בינו לבין הקוראים אמור להגיע לשיאו בהעברה של רגשותיו אל הקורא.

סופרים ומשוררים מסוגלים להסב את תשומת הלב לנייטרליות הדתית ששימשה רקע לתפישת קהילת הקוראים המודרנית כאוניברסלית – והם אף מאתגרים את התפישה הזו

לאור המשקעים הדתיים של הפרשנות, ניתן לבחון יצירות ספרות – או כותבים מסויימים – כמי שאינם רק מייצגים את הזרמים המרכזיים של המודרנה, אלא אף מאתגרים אותם. חישבו למשל על המשורר היינריך היינה, יהודי שהמיר את דתו. יצירות שלו מציגות את החיים בקהילות יהודיות מסורתיות. כך, הרומן ההיסטורי ״הרבי מבכרך״ מציג סצנות מרכזיות של קריאה בכתבי הקודש בקהילה היהודית. ברגע דרמטי של העלילה מגלה הגיבור, רב ששמו אברהם, גופה של ילד נוצרי מת מתחת לשולחן ליל הסדר וזאת בזמן שהוא קורא בקול רם בהגדת פסח. ברומן משולבים רמזים להתכתבות של העלילה עם סיפורי המקרא. כמו אברהם המקראי, גם הגיבורים אברהם ואשתו שרה הם חשוכי ילדים. אבל במקום בשורות טובות על הולדת ילד, האורחים המגיעים לביתם מביאים איתם גופה של ילד בשביל לרקום עלילת דם. סצנות הקריאה בכתבי הקודש – אשר תופסות נתח מרכזי של הרומן – מאזכרות את העובדה שקהילות דתיות שונות מתייחסות לכתבי הקודש באופן פרטיקולרי שמייצג את אמונתן. יתר על כן, חיי הקהילה מתכתבים עם כתבי הקודש – ולו לאור ההזדהות העמוקה של מאמינים עם מוטיבים מרכזיים של הדת. ברומן נתקלים אברהם ושרה בקהילה יהודית הקוראת יחד בסיפור עקידת יצחק. הקרבת קורבן מר כחלק מן החיים האמוניים מאפיינת, לפי עלילת הרומן, את החיים בקהילה היהודית. היינה, וכמוהו כותבים אחרים, מנפנפים לנגד עיננו בתוקף האפיסטמי של ההשתייכות הדתית. בכך מסוגלים סופרים ומשוררים להסב את תשומת הלב לנייטרליות הדתית ששימשה רקע לתפישת קהילת הקוראים המודרנית כאוניברסלית – והם אף מאתגרים את התפישה הזו.

דיוקן של היינריך היינה (1831), מוריץ דניאל אופנהיים. תצלום: Bridgeman Art Library, ויקיפדיה

תורת הספרות המודרנית מחייבת אותנו במעין הפרדה בין הזהות שלנו כאזרחי המדינה ובין ההשתייכות הדתית שלנו

כשאנחנו נכנסים בשערי הפקולטה למדעי הרוח, אנחנו לומדים להתייחס לטקסטים דרך נורמות, שהשתרשו במהלך ההיסטוריה מתוך עלייתם של עקרונות תיאולוגיים מסויימים כעקרונות מנחים של תרבות המערב ושל התפישה שלה את המדעים. אם נחקור את ההיסטוריה של הכללים שמנחים אותנו בעת הקריאה בשיר, נראה שלהשתרשות שלהם בתרבות המערב יש היסטוריה דתית. לאור ביקורת החילון, שאסד הוא מן הקולות המרכזיים שלה, אפשר לטעון שתורת הספרות המודרנית מחייבת אותנו במעין הפרדה בין הזהות שלנו כאזרחי המדינה ובין ההשתייכות הדתית שלנו. אם אנחנו חברי קהילה דתית, הרי שהוכשרנו להתייחס לטקסטים ולאקט הפרשני בקו הממשיך את המסורת שבה ואיתה התחנכנו. אנחנו "שמים בסוגריים" את החינוך הזה ומקבלים עלינו עקרונות המעוגנים באוניברסליזציה של עקרונות פרשניים, אוניברסליזציה הכרוכה בהפצת ערכים דתיים מסויימים כנחלת הכלל.

ד"ר יעל אלמוג מרצה בבית הספר לספרויות של אוניברסיטת דורהם, בריטניה. תחומי המחקר שלה הם הנאורות הגרמנית, המסורת היהודית-גרמנית והספרות העברית בעת החדשה.היא השלימה דוקטורט בלימודי גרמנית בברקלי. ספרה Secularism and Hermeneutics, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, פורסם בהוצאת אוניברסיטת פנסילבניה ב-2019. ההקדמה מתוך הספר זמינה לקריאה כאן.

לעיונכם זמין דיון על ספרה של יעל אלמוג, שנערך במכון ון ליר.

תמונה ראשית: מתוך ״היירונימוס הקדוש כותב״ (1605-1606), קאראווג׳ו, גלריה בורגזה, רומא. תצלום: ויקיפדיה