אנחנו, עיתונאים ערבים, עזבנו את הווטסאפ המשטרתי. הנה הסיבות

האירועים בטמרה היו "הקש ששבר גב הגמל" שבגללו אנחנו, עיתונאים ערבים, עזבנו את קבוצות המשטרה בוואטסאפ, אך זו לא היתה הסיבה היחידה.

אתחיל במה שמעסיק אותנו כעיתונאים. במשך שנים הרגשנו שהמשטרה מזלזלת בחברה שלנו, ואפילו בתקשורת שלנו, בנו כעיתונאים ערבים.

בחלק מההודעות שלה, המשטרה מנסה לעוות את העובדות. בהצהרה הראשונית על מה שקרה בטמרה, המשטרה אמרה שהם ירו בארבעה חשודים והרגו שניים מהם, אף שהשוטרים שהיו בשטח ידעו מיד שנהרגו גם חפים מפשע.

אותו הדבר קרה באום אלחיראן. לאחר שהמשטרה הרגה את המורה יעקוב אבו אלקיעאן, המשטרה הודיעה שמדובר במחבל שרצה לדרוס שוטרים. לאחר מכן התברר כי הסיפור היה שקר. במקומות רבים אחרים ראינו דברים דומים.

המשטרה מזלזלת בעיתונאים הערבים בעבודה השוטפת. היא מוציאה הודעות בערבית על אירועים חשובים שעה או שעתיים אחרי שהתרחשו, ואחרי שכבר תרגמנו את ההודעה מעברית ופרסמנו אותה. המשטרה ממהרת לפרסם אירועים בעלי אופי פוליטי שמתרחשים באזורי הגדה המערבית, גם אם לא היו בהם נפגעים, ומתעכבת בפרסום אירועים חשובים שקורים כאן בחברה שלנו.

המשטרה מזלזלת בנו כשהיא מתנהגת באופן לא נעים כלפי כמה מהעיתונאים, ולעתים מענישה עיתונאים שלא משתפים אתה פעולה כמו שהיא רוצה. כך קרה לאחד מעמיתנו שהמשטרה החרימה אותו.

אבל מעבר להיותנו עיתונאים, אנחנו חלק מחברה הסובלת ומדממת עקב כישלון המשטרה ומדיניותה. בשנה שעברה נהרגו בישראל יותר ממאה אזרחים ערבים, ובשנה הזו נהרגו 16, ואנחנו עדיין בתחילת השנה. יותר מ-60% ממקרי רצח שאירעו בשנה שעברה לא פוענחו והרוצחים עדיין חופשיים. אף שאנו יודעים מהן יכולות המשטרה וכוחות הביטחון, כאשר ההרוג הוא ערבי, הסיכוי למצוא את הרוצח תמיד נמוך יותר.

לפני שנה פושעים פתחו באש לעבר ניידת משטרה בדיר אל אסד שבגליל. תוך זמן קצר הגיעו כוחות משטרה גדולים, מסוקים, ומשמר גבול, והחשודים נמצאו במהירות. אנחנו לא רואים כוחות בסדר גודל הזה כשיש מקרי רצח בערים הערביות שלנו. ירי על רכב משטרתי הוא מסוכן ואנו מגנים אותו, אך האם המשטרה רואה בירי על רכב שלהם עניין מסוכן יותר מאשר רצח של אזרח ערבי?

בכל ראיון עם דוברי המשטרה הם מתעקשים שהבעיה קשורה לחינוך, למנהגים ולמסורות בחברה הערבית. אנחנו לא מכחישים שיש לנו בעיות עם חלק מהמנהגים והמושגים, אבל השאלה היא במה המנהגים והמושגים שלנו שונים מהמנהגים והמושגים של תושבי הגדה המערבית או של ירדן, לבנון ומדינות אחרות? מדוע שיעור מקרי הרצח אצלנו הוא הגבוה ביותר?

לגבי החינוך בחברה הערבית, האם הוא השתנה והידרדר רק בעשרים השנה האחרונות? איך מסבירים שעד שנת 2000 מספר מקרי הרצח היה נמוך בהרבה?

יש טענה, והיא נשמעת הגיונית, שהתמונה השתנתה לאחר אירועי אוקטובר 2000, אז החברה הערבית יצאה למחאה נגד הפגיעה במסגד אל-אקצה. המשטרה הרגה אז 13 צעירים. הטענה היא שכתגובה היה מי שחשב שהדרך הטובה ביותר היא לתת לכנופיות פשע מאורגן להתפשט בחברה הערבית, ולאפשר להן גישה נוחה לנשק ולכסף, מה שהפך אותן למקום מפתה לצעירים.

מה שברור הוא שאחרי אוקטובר 2000 התחילה המלחמה הפנימית. כן, מלחמה פנימית, כי מספר ההרוגים, הפצועים והנזקים בחברה שלנו הם נתונים של מלחמת אזרחים, לא סתם "תופעה מדאיגה".

כל ילד בחברה שלנו יודע שבכל כפר יש קבוצה של בריונים השייכים לכנופיית פשע מסוימת, עושים מה שהם רוצים ויורים מדי יום. את רוב מקרי הרצח בחברה שלנו מבצעות הכנופיות האלה וה"חיילים" שלהן.

ההערכה שלי היא שכ-30% ממקרי הרצח בחברה הערבית הם פשעים "רגילים" – אלימות בתוך המשפחה, מריבות בין שכנים וכדומה, שמתרחשים בכל חברה. במקרים כאלה, בדרך כלל יודעים מיהם הרוצחים. אבל יתר מקרי הרצח, יתר ה-70%, קשורים לכנופיות הפשע.

המשטרה מבקשת מאנשים לשתף פעולה, אבל היא זו שאמורה להילחם בכנופיות האלה. מי יעז להתקשר למשטרה ולהודיע לה שלשכן שלו יש נשק? מי יגן עליו בהמשך? אם המשטרה לא יכלה להגן על הצעירים שהיא ליוותה בכביש 6, האם היא תוכל להגן עלי בביתי?

כאשר אנו יוצאים מקבוצות משטרה, אין פירוש הדבר שאנחנו לא רוצים לשתף פעולה עם המשטרה או עם מוסד אחר. אנחנו רוצים להגיד שאנחנו חלק מהחברה הזו, הסובלת מדי יום מאלימות שמתפשטת כמו סרטן, והגוף היחיד שיכול להגן עלינו, המשטרה, לא עושה את עבודתו. זו המחאה שלנו.

אנחנו דורשים מהמדינה שתשים קץ לכנופיות הפושעות הללו לא על ידי ירי ללא הבחנה בתוך השכונות, אלא על ידי ייבוש מקורות הנשק, שנגנב בעיקר מהצבא, ועל ידי עבודה מקצועית, עם כוחות גדולים ומחוזקים, ושימוש בסנקציות כספיות ממשיות. תוכנית אמיתית, יעילה וכנה – ולא כמו ההצגה שראש הממשלה עושה בימים האחרונים לקראת הבחירות.