הנתונים מראים: הסגר נחוץ, אבל לא היינו צריכים להגיע אליו

"אז אתה אומר שסגר עובד? ואיך תסביר את שבדיה שלא היה בה שום סגר, ולעומתה אנגליה עם סגרים ופי כמה מתים?"

"אז אתה אומר שסגר לא עובד? ואיך בניו זילנד ניצחו את הקורונה לדעתך?"

"ומה תגיד על בלגיה?!"

"ומה תגיד אתה על ויקטוריה?!"

"יפן!"

"ווהאן!"

"חובב סגרים!!"

"מכחיש קורונה!!!"

אתמול, החל מחצות, נסגר נמל התעופה בן גוריון לטיסות מסחריות. צעד זה נוסף למגבלות שהוטלו ב-27 בדצמבר 2020 והודקו עוד יותר ב-8 בינואר, ושמקשות עוד ועוד על ניהול חיי שגרה של עבודה, לימודים ומפגשים חברתיים.

השפעתם המשמעותית של הצעדים האלה על החיים של כל אחת ואחד מאתנו מחייבים בחינה לעומק של השאלות אם הם עובדים ואם הם מוצדקים. אבל השיח הרווח, בוודאי שבשנה האחרונה וכפי שמוכר לכולנו מהשיחה הלא-דמיונית שלמעלה, משלב לרוב בין נטייה חברתית למחנאות ("אנחנו" ו"הם") לנטייה לחשיבה בינארית בשחור-לבן (קונספירטורים מול קונפורמיסטים).

כדי לקיים את הבחינה הנדרשת, כדאי לשים בצד את האג'נדות ואת הקרב המקוטב על הנרטיב. ולפני שמתווכחים על התשובה, ראשית יש להבין מהי בכלל השאלה.

מהו סגר?

למונח "סגר" אין הגדרה ברורה. לאותה מילה יש משמעות שונה במקומות שונים, ולפעמים אפילו באותו המקום. בישראל, למשל, היה ניתן לראות בסגרים השונים הגבלות שונות על תנועה או התכנסות, אכיפה שונה, וגם היענות שונה מצד הציבור.

מה מקופל אם כן תחת הכותרת "סגר"? האם מדובר על סגירת מוסדות חינוך (ולאלו גילים)? איסור מפגשים (ולאיזה מספר של אנשים)? סגירת גבולות? הגבלת תנועה? סגירת חנויות? מסעדות (ישיבה? משלוחים? טייק אוויי?).

מושג כזה, שניתן לפרש אותו בדרכים שונות לפי רצונו של הדובר, הוא כר נפלא לוויכוחי סרק כמו זה שלמעלה, אבל אין לו כל ערך מדעי. כדי שנוכל לשקול אם התמורה הבריאותית של הצעדים מאזנת את המחיר, צריך לפרק את המושג הזה. ולרבים מהצעדים יש מחיר גבוה – כלכלית, חברתית ואישית. סגירת מוסדות הלימוד, למשל, פוגעת גם בילדים – שנשללים מהם הלימודים והמפגש החברתי; גם במשפחות שלהם – שבעיקר אם הילדים קטנים חייבות להתאים את עצמן; וגם במשק כולו.

קושי מרכזי בניסיון לשערך את התועלת שבצעדים השונים הוא שהם בדרך כלל מוטלים יחד, בשילובים שונים, וזה מקשה על היכולת לבודד כל צעד ולבדוק אם הוא היה יעיל או לא. קושי נוסף הוא הבדלים בין מקומות שונים. השוואה בין מדינות עלולה להוביל למסקנה מטעה אם לא מביאים בחשבון גורמים קריטיים, כמו הצעדים הספציפיים שננקטו בכל מקום, רמת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה עמם ותנאי הבסיס בכל אחת מהאוכלוסיות.

אפשר להראות זאת בעזרת דוגמאות קצרות משלוש מדינות, בשלוש יבשות שונות:

דוגמה 1: בפרו שבאמריקה הדרומית, סגר מהודק עד כדי צבא ברחובות לא מנע מהמדינה לחוות גל קורונה קיצוני. רשמית, מתו במדינה כמעט 40 אלף איש אך זה כנראה רק קצה הקרחון, כי התמותה העודפת ביחס לממוצע שם היא כ-90 אלף איש.

האם זה מוכיח שסגר הוא לא רק לא יעיל, אלא אף מזיק? לא בדיוק. בחינת המצב מקרוב יותר מראה שהסגר ההדוק לכאורה היה חסר משמעות, מכיוון שתושבים רבים הגיעו על בסיס יומי לשווקים, שהמוכרים בהם הסתברו כמפיצי על.

דוגמה 2: בהודו שבאסיה הוטל סגר נוקשה כבר בתחילת במרץ למשך 75 יום, ובכל זאת לא נצפתה כל האטה בקצב התחלואה.

האם זה מעיד על כישלון קונספט הסגר? בהקשר ההודי – בהחלט. הכלכלה ההודית מבוססת במידה רבה על בין 450 מיליון ל-600 מיליון מבקשי עבודה נודדים (Migrant Workers), שמגיעים מאזורי הספר של המדינה כדי לעבוד באזורים האורבניים. הסגר שהוכרז במהירות גרר תנועה של מיליוני מהגרים פנימיים כאלה, החיים מהיד אל הפה, חזרה למדינות המקור שלהם. כך בוצעה הפצה מוגברת של המגיפה ממרכזי הערים לאזורים הכפריים. 

דוגמה 3: באיטליה שבאירופה הוטלו ב-23 בפברואר 2020 הגבלות תנועה בכמה מחוזות, אך אלה לא עזרו במאומה במיתון התחלואה.

אז האם הגבלות תנועה אינן מועילות? תלוי בהגבלות. מחקר שהצליב בין מספר הנדבקים לבין נתונים סלולריים מצא שההגבלות הביאו אמנם להפחתה מסוימת בתנועת האנשים, אך זו היתה קטנה מכדי לבלום את העלייה בתחלואה. כשהוטלו הגבלות חמורות יותר שבועיים לאחר מכן, תנועת האנשים פחתה דרמטית, ובתוך כשבועיים נוספים מגמת התחלואה התהפכה (ראו גרף).

מסתבר ששחור ולבן זה אולי מוצלח בסרטים ישנים, אבל בעולם האמיתי אין משמעות לאמירות דיכוטומיות כמו "סגרים עובדים" או "סגרים לא עובדים". גם אלוהי הסגר נמצא בפרטים.

איך בכלל בודקים מה עובד יותר ומה פחות?

אז איך בכל זאת אפשר להגיע למסקנות במערכת מורכבת כל כך?

שני מחקרים גדולים שפורסמו לקראת סוף 2020 בדקו את ההשפעה של צעדים שונים על תפוצת המחלה ועל התחלואה והתמותה. המחקרים יצאו שניהם לאור בכתבי עת נחשבים לאחר בקרת עמיתים, ועזרו לדייק עוד את הקונצנזוס המדעי, שכיום ההסכמה לגביו כבר רחבה למדי.

שני המחקרים ביצעו לא רק סקירה על פני אזורים גיאוגרפיים רבים, אלא גם ניתוח רב פרמטרי (מולטי-ואריאנס) של הקשר בין המשתנים השונים ובינם לבין התוצאה הסופית. רק בעזרת ניתוח סטטיסטי מתוחכם כזה אפשר להגיע למסקנות מחקריות מהימנות במערכת כה מורכבת על היעילות של כל צעד.

איך בעצם מודדים יעילות? המחקרים ניסו לשערך את ההשפעה של כל התערבות על מקדם ההדבקה, כלומר על מספר האנשים הממוצע שידביק כל נשא. בגלל צורת ההתפשטות של מחלות, יש השפעה דרמטית גם לשינוי קטן במקדם ההדבקה. אם לדוגמה מקדם ההדבקה הוא 4 – כל נשא ידביק בממוצע ארבעה אנשים, ואז כל אחד אחד מהם ידביק בתורו ארבעה אנשים נוספים ונגיע במחזור ההדבקה השני ל-16 נשאים. הם כבר ידביקו 64, שידביקו 256 וכן הלאה – גידול מעריכי, שבו כל מחזור הדבקה מכפיל את קודמו.

מאחר ומקדם ההכפלה מוכפל בעצמו שוב ושוב, כל שינוי בו יתפתח לאורך זמן להבדל עצום. בדוגמה שלנו בה מקדם ההדבקה הוא 4, למשל, אם נצליח להוריד את מקדם ההדבקה הזה ב-20% בלבד, נחסוך, אחרי 9 מחזורי הדבקה, כמעט 90% מהמודבקים (יהיו 35 אלף נשאים, במקום 260 אלף). הפרש כזה משמעו מניעה של מאות אם לא אלפי מקרי מוות, והוא יכול להיות ההבדל בין מערכת בריאות שחוצה את סף הספיקה שלה לבין כזו שמצליחה לתת טיפול מספק למי שנזקקים לו.

המחקרים בדקו את השפעתם של צעדים שונים על מקדם ההדבקה. מרשים לראות את ההתאמה הגבוהה ביניהם למרות ששיטות המחקר שלהם היו שונות ולמרות שהם התבססו על מאגרי מידע שונים.

אז מה עובד? ומה פחות חשוב?

המחקר הראשון פורסם בכתב העת Science, ובחן באמצעות נתונים מ-41 מדינות את היעילות של שבע התערבויות שונות: איסור על מפגשים מעל 1,000 איש, מעל 100 איש ומעל 10 אנשים; סגירת עסקים שנחשבים בעלי סיכון הדבקה גבוה; סגירת כל העסקים הלא חיוניים; סגירת מערכת החינוך; והגבלת תנועה.

המחקר השני פורסם ב-Nature ובנה מודל חיזוי על פי ניתוח של יותר מ-6,000 צעדים שונים שננקטו ב-79 מדינות. כדי לראות אם המודל אכן מספק תוצאות דומות לתוצאות בפועל, התחזיות שלו נבדקו מול צעדים שננקטו ב-226 מדינות וטריטוריות, והוא נמצא כמנבא מהימן לתוצאות בשטח.

התרשים שלמטה מראה את סיכום תוצאות המחקר מ-Nature. ההתערבויות שנבדקו מסודרות מלמעלה למטה לפי סדר יעילות יורד.

התרשים כאן מסכם את ממצאי המאמר ב-Science עבור שבע ההתערבויות שנבדקו.

שני המחקרים מצאו כי השיטה היעילה ביותר לריסון ההדבקה היא הגבלת גודל ההתכנסות המותרת. נמצא כי עצירת מפגשים שיש בהם יותר מ-50 איש הפחיתה את מקדם ההדבקה בשיעור של בין 30% ל-35% – השפעה עצומה (בהנחה שמקפידים על ההנחיות, כמובן). התמורה גבוהה, אך גם המחיר לא פשוט, מכיוון שהדבר פוגע אנושות בתעשיות שלמות של אירועים, ספורט, בידור, אמנות ועוד. ניתן עם זאת לחשוב אולי על פתרונות חלקיים, המשלבים פעילות במקום פתוח עם הגדרות ברורות לריווח בין האנשים בקהל.

השיטה השנייה ביעילותה, לפי שני המחקרים, היתה סגירת מוסדות לימוד: אוניברסיטאות ובתי ספר. גם כאן ההפחתה שחושבה במקדם ההדבקה היתה בין 20% ל-30%. זהו אפקט דרמטי מבחינת תועלת, אך מחירו גבוה לתלמידים, למשפחות ולמשק כולו. גם כאן יש צורך בפתרונות יצירתיים כדי לצמצם ככל האפשר את הנזק, וכמובן שמערכת חינוך המתאפיינת בכיתות צפופות כמו ישראל תתקשה יותר לחזור ללימודים ממערכת חינוך כמו בדנמרק, שם בכל כיתה לומדים פחות מ-20 ילדים.

האמצעי השלישי ביעילותו, על פי המחקר מ-Nature (ושלא נבדק במחקר השני), היה סגירת גבולות המדינה. לפי המחקר, אמצעי זה יעיל רק בשלבים הראשונים של ההתפרצות ו/או כאשר המחלה בשליטה. האמצעי השלישי ביעילותו במחקר שפורסם ב-Science (שלא נבדק ב-Nature) היה סגירת עסקים לא חיוניים שבהם סיכון ההדבקה גבוה, כמו פאבים, מסעדות, מועדוני לילה, אולמות אירועים וכיוצא בזאת.

רק מנקודה זו והלאה משובצים צעדים כמו "הגבלת תנועת אישית" (התרחקות ליותר מקילומטר מהבית) או "סגירת כל העסקים הלא חיוניים", או במילים אחרות – צעדים גורפים המהווים אינדיקציה מובהקת למה שמכונה בארץ "סגר".

בתרשים למטה ניתן לראות ניתוח של יעילות הפעלת האמצעים השונים בקומבינציות שונות. הגרף מראה שאם מפעילים בזמן את שלושת האמצעים היעילים ביותר – הגבלת התכנסויות, סגירת מערכת החינוך וסגירת עסקים עם פוטנציאל הדבקה הגבוה – אפשר להוריד את מקדם ההדבקה אל מתחת ל-1 מבלי לנקוט אמצעים גורפים נוספים. כאשר מקדם ההדבקה נמוך מ-1, כל אדם מדביק בממוצע פחות מאדם אחד נוסף, והמחלה דועכת.

בפועל, אפשר לראות ששילוב צעדים כזה מנע בקוריאה הדרומית ובמדינות נוספות צורך בהטלת סגר כללי. ביפן, למשל, הספיקו סגירת הגבולות ומערכת החינוך יחד עם הקפדה על עטיית מסכות וביטול התכנסויות לבלום את ההתפרצות.

ניתן להבין גם איך הצליחה שבדיה להתמודד עם הנגיף ללא החמרת הנחיות בחודשי הקיץ, אך כשלה בכך בחורף. מקדם ההדבקה בשבדיה נמוך יחסית מראש הודות לרוב של 64% משקי בית יחידניים וזוגיים והודות לתרבות אינטראקציה מרוחקת יחסית. בקיץ המקדם נמוך אף יותר, בגלל שאפשר לבלות יותר באוויר הפתוח, מה שמקשה על הדבקה המאפיינת קורונה.

כך, הספיקו שם ביוני-ספטמבר הצעדים המוגבלים שננקטו ושיתוף הפעולה הגבוה מצד האוכלוסייה כדי לדחוק את המקדם אל מתחת ל-1. היה די אז באיסור התכנסות של יותר מ-50 איש, מעבר מוגבר לעבודה מרחוק וללימודים מרחוק, הגדרת מרחקי מינימום בין שולחנות במסעדות ופאבים, איסור על עמידה בדלפק ועוד. אך עם הגעת החורף והמעבר לחללים סגורים עלה מקדם ההדבקה.

אך עם בוא החורף ומעבר הפעילות לחללים סגורים, אותם צעדים שהספיקו קודם כדי להוריד את מקדם ההדבקה אל מתחת ל-1 כבר לא הספיקו ונדרשו הגבלות נוספות: איסור על התקהלות של יותר משמונה אנשים יחד, הנחיות ריחוק והגבלת תנועה מיוחדות ב-20 מתוך 21 המחוזות במדינה ועוד.

כרגע נראה שצעדים אלה הצליחו לבלום את הגל השני שם אחרי שלדברי ביורן אריקסון, מנהל רשות הבריאות בשטוקהולם, הוא דחק את מחלקות הטיפול הנמרץ באזור למצב מצוקה. ליתר ביטחון העבירה הממשלה גם חוקים שיאפשרו החמרה נוספת בתקנות.

ומה המצב בישראל?

פתחנו את המאמר בשאלה "האם הסגר מוצדק ויעיל?" אך למעשה יש כאן שתי שאלות שונות, שהתשובות עליהן צריכות להינתן בנפרד.

שאלה אחת היא אם במצב שאליו הגענו ב-27 בדצמבר 2020 היה צריך לנקוט בשילוב הצעדים שנקטה הממשלה: הגבלת תנועה למרחק של עד קילומטר; איסור התכנסות של יותר מ-10 אנשים; סגירת כל העסקים הלא חיוניים; ולבסוף גם סגירה של מערכת החינוך אחרי כשבוע וחצי של אי בהירות.

השאלה השנייה היא אם היתה אפשרות למנוע את התפשטות התחלואה, ולא להגיע למצב שבגללו ב-27 בדצמבר הוחלט על מגבלות נוספות.

לגבי השאלה הראשונה, הגרפים של התחלואה והתמותה בישראל מאשררים את האפקטיביות שבצעדים הכלולים בסגרים. בכל פעם שהוחלו צעדים אלה, נבלמה התפשטות המחלה למשך שבועות עד חודשים. האפקט של הסגר נכנס לפעולה בעיכוב של כשבועיים, לאחר מיצוי ההדבקות במשקי הבית ולאחר העיכוב באימות הנדבקים. גם הפעם מראים הגרפים את אותה ההתנהגות בכל המגזרים.

הסגר הראשון קנה למערכת הבריאות ההלומה זמן יקר להצטיידות, לארגון כוח אדם, להכנת פרוטוקולי טיפול ועוד. הסגר השני, ממש כמו הנוכחי, בלם את התחלואה בשלב שבו המערכת כבר החלה להגיע לסף שבו הסטנדרט הטיפולי מתחיל לרדת.

זו אינה תיאוריה. ניתוח הנתונים שביצע פרופ' ערן סגל במכון ויצמן מראה שמרגע שעלתה התחלואה ואיתה העומס בבתי החולים, התמותה העודפת עברה בכ-25% את התמותה מקורונה שלה היינו מצפים במערכת לא עמוסה. הממצאים תואמים ממצאים של מחקרים דומים שהתבצעו באנגליה (על 90 בתי חולים) ובבלגיה, שהראו גידול של עשרות אחוזים בתמותה הצפויה מרגע שיש עומס על המערכת.

יש להבין שמערכת הבריאות אינה חוצה את סף הספיקה ברגע דרמטי אחד של "קריסה", אלא בהידרדרות הולכת וגוברת של איכות הטיפול, שמביאה לעלייה בתמותה. התהליך גם מאיץ את עצמו: ככל שהעומס גדל, עולה גם הסיכוי לבידוד ותחלואה של צוותים, מה שמגדיל את העומס על הנותרים וחוזר חלילה. שלשום למשל שמענו את מנכ"ל מד"א, אלי בין, מדווח בגל"צ על חולה שנפטרה באמבולנס לאחר שלא היה לאן לפנות אותה.

מצב התחלואה ערב הסגר השלישי לא הותיר הרבה ברירה אלא לנקוט צעדים חריפים. די לראות איך בימים אלה עוד ועוד מחלקות פנימיות וטיפול נמרץ בבתי חולים מוסבות למחלקות קורונה ומתמלאות. מערכת הבריאות קולטת מדי יום יותר מ-160 חולים קשים חדשים. המערכת מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן רק כי בכל יום יוצאים מהדלת האחורית בין 40 ל-50 נפטרי קורונה. התמותה העודפת עקב העומס, כמודגם בתרשים שלמעלה, עולה ועולה.

לדברי הדרג המקצועי, אם כן, במצב שאליו הגענו לא היה מנוס אלא לנקוט את הצעדים שננקטו, על אף מחירם הנפשי והכלכלי הגבוה. אך האם היה ניתן להימנע בכלל מלהגיע למצב הזה?

אין צורך בזכוכית מגדלת כדי לחפש את התשובה. ההתנהלות בישראל בין הסגר השני לשלישי היתה רחוקה מלהיות סבירה – גם מצד הדרג הפוליטי וגם מצד אזרחים רבים, במעגל סגור של חוסר אמון בין השניים שהלך וחיזק את עצמו. המלצות הדרג המקצועי מוסמסו כך הן מלמעלה והן מלמטה.

מלמעלה אפשר היה לראות היעדר אכיפה שוויונית במוקדי התחלואה הקשים ביותר, הימנעות מצעדים דיפרנציאליים, פעולה מתוך שיקולים קואליציוניים במקום אפידמיולוגיים, וכמובן דוגמה אישית שלילית לתפארת מצד נבחרי הציבור. מצד האזרחים, לעומת זאת, אפשר היה לראות הפרות למכביר של ההנחיות.

באוקטובר הציג משרד הבריאות מתווה יציאה מהסגר השני – תוכנית מדורגת של תשעה שלבים, עם הגדרה של מרווחים של שבועיים לפחות בין שלב לשלב ודרישות מדויקות ממקדם ההדבקה ומספר המאומתים היומי כדי לאפשר מעבר לשלב הבא. התוכנית היתה אמורה להסתיים עם צפי של פחות מ-250 מאומתים חדשים ביום ופתיחה של אירועי ספורט עם קהל, מועדונים וברים. ממש כמו בניו זילנד, בקוריאה או בסין.

ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, הדגישה עם הצגת התוכנית את החשיבות שביציאה מדורגת ובמעבר מבוקר של שבועיים בין השלבים. אלא שכבר בימים שלאחר מכן הסביר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמתווה היציאה יידחס לחמישה שלבים בלבד. במקביל, דרש כל אחד משרי הקבינט הקלות משלו – שר האוצר ישראל כ"ץ למסחר, שר החינוך יואב גלנט לתלמידים, ושרת התחבורה מירי רגב לקוסמטיקאיות ולמספרות.

אלרעי-פרייס והפרויקטור דאז רוני גמזו הקימו קול זעקה, אבל נתניהו אמר: "המתווה קשה מדי לעיכול בעיני. חמישה שלבים זה הטנטטיבי, ואז נגדיר את השלב הבא". לא סתם התייחס נתניהו לקשיי העיכול של הציבור, שכן גם חמשת השלבים חופפו עד ללא הכר ולא היתה פינה שהישראלי המצוי לא עיגל.

קשיי העיכול האלה הובילו ב-1 בנובמבר לקפיצה לשלב השני במתווה, כשרמת התחלואה היתה כ-700 חולים ביום. כעבור שבוע כבר עברנו לשלב השלישי, עם פתיחת העסקים הקטנים (נזכיר כי נדרשו "שבועיים לפחות בין השלבים"), וכעבור פחות משבוע וחצי נוספים כבר גלשנו לשלב הרביעי – עם פתיחת מרכזי הקניות.

תוך כמה ימים מספר המאומתים היומי קפץ ליותר מ-1,000, ובערב חנוכה, שבוע וחצי לאחר מכן, כבר הגיע ל-2,000. ההתנהלות בישראל הובילה שוב, בקו ישר למדי, הרחק מהכיוון שהתווה הדרג המקצועי. כאבם של כל הנפגעים מההנחיות וההגבלות נורא ומובן לגמרי (אני ביניהם, אגב). אבל זול, כמו שאומר הפתגם, זה יקר בתשלומים.

בעיה נוספת היתה הפער שנפתח בין החברה החרדית לבין שאר הציבור. גם בשיא הגל הנוכחי, מספר המאומתים היומי מבין החרדים היה 50% מכל המאומתים במגזר היהודי הכללי, אף שחלקם באוכלוסייה הוא 12% בלבד.

חשוב לציין שהחברה החרדית סובלת מאתגרים אובייקטיביים קשים, כמו מספר נפשות למשק בית כפול מהממוצע; גישה מוגבלת לידע מקוון; וכיתות לימוד מרובות ילדים. צריך להיזהר גם מלהתייחס לאוכלוסייה מורכבת כל כך כאל מקשה אחת, ולסייג שיש קהילות גדולות שהקפידו מאוד על ההנחיות.

עם זאת, המשא ומתן המתוקשר מול הרב קנייבסקי על האפשרות לסגור תלמודי תורה בזמן הסגר סימל יפה את המעורבות הפוליטית בהנחיות המקצועיות, ואת האכיפה הסלקטיבית שמאפשרת קיום אירועים המוניים, תפילות ושמחות. גם החברה הערבית בישראל סובלת מבעיות אובייקטיביות קשות, אך כיום התחלואה בחברה החרדית לנפש גבוהה פי 6 מבערבית.

מעבר לקושי המובנה בנקיטת צעדים מול אוכלוסיות מאתגרות כמו החברה הערבית או החרדית, הדרג הפוליטי חיבל גם בצעדים שהתבקשו כאשר התחלואה היתה נמוכה, כשאישר באוגוסט צעדים כמו הכנסת 17 אלף תלמידי ישיבות וסטודנטים מארה"ב בזמן שהתחלואה שם היתה גבוהה; או הימנעות מבדיקה של חוזרים מחו"ל לאורך תקופה משמעותית במאי.

לא יושמו גם תוכניות שהיו עשויות לאפשר הקלות מקומיות מבורכות ולהתניע תהליך חיובי, כמו בדיקות סדירות בהיקף גדול בערים אדומות.

קל להגיד שהאשם בפוליטיקאים שלא שעו לעצות הדרג המקצועי, וזה אכן חלק גדול מהאמת. אלא שגם להתנהלות האזרחית של חלק גדול מהבוחרים יש מניות בעניין. רבים, למשל, נמנעו מעטיית מסכות למרות ערכן המוכח, לא הקפידו על ריחוק חברתי, וקיימו התקהלויות, אירועים ותפילות המוניות.

לא ברור אולי מה הביצה ומה התרנגולת – קשיי הציבור או קשיי ההנהגה – אבל זה לא מקרה שלא הגענו למצב של ניו זילנד, גם אם תנאי הפתיחה של שתי המדינות היו דומים.

מקרה המבחן של נתב"ג

המדיניות בנמל התעופה בן גוריון, שהגיעה כעת לשיא שלילי עם השבתתו, משקפת בזעיר אנפין את ההתנהלות במדינה כולה – ניסיונות לפעולה ממוקדת שמוכשלים על ידי הרשויות והאזרחים כאחד, ומובילים למצב קיצון המחייב צעד גורף.

מהרגע הראשון ניכר שההחלטות סביב נתב"ג התקבלו על בסיס פוליטי ולא על פי המלצות גורמי הבריאות. למשל, ההחלטה לא להגדיר את ארה"ב כמדינה שההגעה ממנה מוגבלת, גם כשההתפרצות שם כבר היתה בשיאה, נבעה ככל הנראה מלחץ משולב של הממשל האמריקאי וגורמים חרדיים.

למעשה, ישראל נמנעה בכל דרך מלהגדיר את ארה"ב כמדינה אדומה, מכיוון שאחרי שערוריית הטיסה שעליה היו 65 חסידי חב"ד חולים נאסרה כניסת תיירים גורפת מכל המדינות. גם ההכרזה על דובאי כמדינה אדומה התעכבה ארוכות, אפילו באמצע דצמבר כאשר על הטיסות ממנה נמצאו חולי קורונה רבים.

רק אחרי שנה שלמה של קורונה בעולם, קבעה ב-19 לינואר הממשלה שכל נוחת בישראל מחויב בהצגת בדיקה שלילית מ-72 השעות שלפני הגעתו. זאת לאחר שכבר נמצאו יותר מ-800 נוסעים מאומתים שהגיעו דרך איסטנבול (רובם המכריע ככל הנראה מהקהילות החרדיות בארה"ב) ועוד קרוב ל-700 שהגיעו מאיחוד האמירויות.

את חוסר ההיערכות המספקת מצד הדרג הפוליטי השלים שוב שיתוף פעולה לקוי מהכיוון האזרחי. לפי סקירה שהציג הדרג המקצועי לשר הבריאות בנובמבר, 2 מכל 3 חוזרים ממדינות אדומות הפרו את התצהיר שעליו חתמו עם הגעתם, שלפיו יש להם מקום מתאים לשהות בו בבידוד למשך שבועיים.

הדרג המקצועי העלה רעיונות לרוב כדי לוודא שאף אחד מהמגיעים אינו נשא – מאמצעי מעקב דיגיטליים שיוודאו שמירת בידוד ועד מסלול שיכלול בדיקה ראשונה במטוס, במלונית למשך 4 ימים ואז שחרור עם בדיקה שלילית נוספת. אף אחת מההצעות לא יושמה.

נדרשה טמינת ראש בחול (או בחו"ל) כדי להתעלם מכך שלחלק מהנוחתים ממדינות אדומות אין אפשרות לבצע בידוד כנדרש, עקב ריבוי נפשות במשק הבית. בהיעדר מערכת מספקת של בדיקות ומלוניות כדי לקלוט אותם, נמשכה ההתנהלות כרגיל.

בראיון שנערך בשבוע הראשון של דצמבר עם ראש קבינט המומחים של פרויקט "מגן ישראל", פרופ׳ רן בליצר, ציין בליצר שעל פי הנתונים, נכון לאותו רגע כ-4% מהשבים חיוביים לקורונה, שיעור גבוה יותר אפילו מהיישובים שהיו אז במצב הגרוע ביותר. כשבליצר נשאל בסוף הריאיון מה היה משנה מיידית אילו היה חבר בממשלה, הוא אמר שהיה עוצר "את הרכבת האווירית של הדבקות בנתב"ג".

ואכן, בדיעבד העריך קבינט הקורונה שאחד הגורמים המרכזיים להתפרצות הגל השלישי היו חוזרים מטורקיה, שלא היו מחויבים אז בבדיקה, הפרו בידוד והדביקו באירועים המוניים באזור הצפון ובנצרת.

העילה כעת לסגירת נתב"ג היא הניסיון לבלום את הגעת הווריאנטים המידבקים יותר של הנגיף. אלא שעל פי משרד הבריאות, כבר לפני שבוע 40% מההדבקות בישראל היו של הווריאנט הבריטי, ובערוץ הטלגרם שלו מעדכן המשרד על עוד ועוד הדבקות שנמצאו מהווריאנט הדרום אפריקאי (עד כה 27). נראה שלפחות חלק מהסוסים כבר ברחו מהאורווה.

היה אפשר לקוות שההחלטה שהתקבלה לפני שבוע על בידוד החוזרים מברזיל, איחוד האמירויות, זמביה ודרום אפריקה תעזור, אלא שבדיונים בכנסת וגם בתקשורת צוינו המשך ריבוי אירועי האלימות וקשיי האכיפה במלוניות, שכן ככל הנראה לא הוקצו די משאבים לטיפול בנושא, וממילא מדובר בפתרון מוגבל מדי עם התפשטות הווריאנטים למדינות נוספות.

אפשר לסכם שגם במקרה הפרטי של נמל התעופה, חוזר הפזמון המדכא שמלווה אותנו כבר קרוב לשנה: היעדר היערכות מספקת ברמה השלטונית יחד עם חוסר שיתוף פעולה אזרחי גורמים לכך שבמקום צעדים ממוקדים, שבצדם נזק מצומצם, אנחנו נדחקים לצעדים גורפים עם נזק היקפי גדול.

כשהרופא מסמס תוך כדי הניתוח והחולה לא מפסיק לזוז למרות ההנחיות, גם ניתוח לא גדול עלול להסתיים בכריתה.

קולו אור מחלק את החיים בין מחקר, יצירה ומוזיקה. סקרן תמיד להבין את המציאות שמאחורי האג'נדות