פתאום קם צלם: איך לייצר 60 סרטוני מחאה בחצי שנה

שמי אבי ברק, בן 46, חי בתל אביב, בזוגיות ואב לילד מקסים בן 4. בדרך כלל אני מוזיקאי – גם מתופף פעיל בהרכבים, גם מלמד תופים, גם מלחין מוזיקה לקולנוע וטלוויזיה, לעיתים מפיק מוזיקלי עם גישה לעריכת וידאו (שעסקתי בה עד לשנה זו לא כמקצוע, אלא יותר ככלי עזר לקידום עבודתי כמוזיקאי). בקיצור, הרבה כובעים. תמיד הייתי פוליטי, דעתן, פעיל ברשתות החברתיות, בטח ובטח מאז עליית נתניהו לשלטון. הסיפור שלי הוא על השנה האחרונה. "שנת הקורונה". 

זה סיפור של של חיבור אנושי מצד אחד ושל התחדשות מהצד השני. בתחילת מאי התחלתי להגיע מדי פעם להפגנות בבלפור, לראות את המחאה מתהווה (היא היתה קיימת כבר כמה שנים, אבל החלה לגדול). המאהל, הנחישות, האנשים שצועקים שמגיע לנו יותר, שקורה פה משהו לא טוב – הכל דיבר אלי. נזכרתי במחאה שמוסמסה על יד נתניהו ואנשיו ב-2011, מחאה שבה השתתפתי כמעט מדי ערב. היה פה משהו שונה ועוד לא הצלחתי לשים עליו את האצבע, נחוש יותר, כועס יותר. 

המשכתי להגיע והתחלתי לתעד את מה שראיתי, בהתחלה עם הטלפון ומצלמת גו פרו קטנה. אחרי כל אירוע כזה, הגעתי הביתה וערכתי סרטון מתוכו. לא יודע כמה באמת צפו בסרטונים האלה אבל הרגשתי שאני מתעד היסטוריה. שמתי לב גם שאני לא יודע כלום על צילום וידאו, והרגשתי שזה לא מספיק טוב. רציתי להשתפר. במקביל, התחלתי להשתעשע עם סרטונים פוליטיים של ממש, ולא רק תיעוד המחאה. גם רציניים וגם מצחיקים. נהניתי לקחת נאומים של נתניהו (משהו שקרה אז כמעט כל ערב) ולתת פרשנות שלי בתרגום או בתמונות, שבעצם מוכיחה שכמעט כל מילה שיוצאת מפיו ניתנת להפרכה. 

השינוי הכי גדול מבחינתי, או היום הכי משמעותי, היה בלילה שנקרא "ליל הבסטיליה" ב- 14 ביולי 2020. זו הייתה הפגנת המחאה בבלפור שבה קרו כמה דברים לראשונה – ובראשם העובדה שהגיעו, כמעט בבת אחת, המון צעירים, הכיכר התמלאה, והכל קיבל זריקת חיים ואנרגיות מסוג חדש. וגם לראשונה: ראיתי את המשטרה חוצה כל גבול, מגיבה בהגזמה פראית, באלימות קשה (שבעצם קיימת מאז כמעט ללא הרף) למחאה שאולי הייתה רועשת, אבל לא יותר מזה, ובוודאי לא אלימה מצד המפגינים. חטפנו שפריצים מהמכת"זיות, רצנו, נפלנו, קמנו וברחנו מהשוטרים, הכל הרגיש מאוד חדש ומיוחד ומסעיר וגם מפחיד. 

זאת היתה הפעם האחרונה שאני, המתופף, הסתובבתי בבלפור עם תוף. הבנתי שאני יכול להועיל יותר עם מצלמה והייתה בי תחושת שליחות שכזו. הרגשתי שהתפקיד שלי במחאה (לצד כמה צלמים ענקיים אחרים, כמו בן כהן על הסטילס, אסף שפיר ואמנון חורש על וידאו, ענקי ענקים שיש רק מה ללמוד מהם)  – הוא לתעד אותה. 

אחרי אותו הערב, גם הפקתי שיר, גרסה לשיר "חסד מופלא", בעזרת מוזיקאים נפלאים שנרתמו למשימה, כולל תיעוד מאותו הלילה, "ליל הבסטיליה", שזכה להמון תגובות אוהדות ברשת. התחלתי לרכוש בהדרגה (בכסף שממש לא היה לי ועדיין אין) קצת ציוד, מייצב למצלמה, עדשה למצלמה החבוטה שלי ועוד כמה דברים, כדי שיתאפשר לי לתעד ולערוך. התרגשתי מהשינוי. המקצוע שלי כנגן מופיע לא היה צפוי לחזור עוד הרבה זמן (ועדיין אין אופק באמת), וכך מצאתי את עצמי שבוע אחר שבוע מגיע לבלפור וגם להפגנות בתל אביב ובראש העין ובעוד מקומות ברחבי ארצנו. 

ישבתי בלילות וצפיתי בסרטוני הסברה על צילום וידאו. היה לי חשוב להשתפר. ובאמת שמתי לב שמשבוע לשבוע, הצילומים הפכו טובים יותר, לטעמי לפחות. התעוררתי בבקרים, והתיישבתי לעבוד. בין אם זאת עריכה לתיעוד מבלפור, ובין אם איזה נאום שקר של נתניהו שצריך להפריך. בוקר עד ערב, לפעמים גם כל הלילה. מאז מרץ 2020, פרסמתי למעלה משישים סרטונים, שלשמחתי הרבה זכו ליותר ויותר תהודה ותפוצה. 

הדבר השני המשמעותי שקרה מאז, היא ההיכרות עם אנשי המחאה. בהתחלה לאט, לא הכרתי את רובם והם לא אותי, הייתי האיש המוזר עם המצלמה שחלקם אפילו חשבו שהוא סמוי של המשטרה. התחלתי להתוודע לאנשים מזן אחר מאלו שהכרתי בעבר (למעט אולי אקטיביסטים למען בעלי חיים, שכן הכרתי מעט), אנשים חדורי מטרה, מכל שכבות הגיל, מכל קצוות הארץ, שהמשותף להם הוא אהבה ודאגה אמיתית לארץ שלנו. נשים וגברים, זקנים, צעירים, גם אנשים על הסקאלה הימנית של המפה, שאמרו "די. לא עוד". 

היה לי ברור שהם חייבים תיעוד, שחייבים להוציא החוצה את החוויה העוצמתית של המחאה, את הנחישות, את אומץ הלב, את החמלה, את הדאגה, את האהבה שיש להם למקום הזה, החרדה המוצדקת ממה שהוא הפך ועוד הופך להיות, והמסירות שלהם לארץ ואלה לאלה. הקשרים הפכו אישיים. טלפונים, מפגשים, רעיונות משותפים. הרבה מהם גם יוצרים איתי קשר במטרה להציע רעיונות לסרטונים שאולי יוכלו לקדם את המסר. 

לפעמים אנחנו גם מציעים כתף אחד לשני, במסגרת הסינוס הבלתי פוסק בין אופטימיות לפסימיות, משבוע של הצלחות לשבוע של אי הצלחות, כתף לאלו שנפגעו מהמשטרה, פיזית ונפשית, יד לנרדפים על ידה ועל ידי נתניהו. קהילה אמיתית. קהילה ומשפחה שיש בה (כמו תמיד) גם אנשים שלא מסכימים על כל נושא, שלעיתים גם רבים. וזה בסדר. 

בזמן שנותר עד הבחירות, וגם לאחר מכן אם אצטרך, אקדיש את כל כולי אפילו יותר מקודם להפקת סרטונים ותיעוד המחאה, ואעשה כל שאוכל על מנת לעזור במשימה להחליף את השלטון החשוך והמסוכן של נתניהו. כולי רק תקווה, שיותר אנשים יצטרפו אל המחאה, שהמעגל יתרחב, שאראה עוד ועוד א.נשים שיוצאים להילחם על עתיד טוב יותר, על חיים טובים יותר להם ולילדיהם, להילחם למען התקווה והחיים השפויים שמגיעים לכולנו.

אבי ברק הוא מוזיקאי, צלם ועורך סרטוני מחאה. המלצת המערכת: הצטרפו לקמפיין מימון המון שמאפשר את המשך פעילותו, עקבו אחריו בפייסבוק, תעשו לו פולואו בטוויטר. וצאו להפגין באמאש'כם.