אפקט הקורונה: השוטרים גילו שזה לא נורא לתת לעיתונאים לעבוד

אין כמעט אירוע חדשותי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ולעתים גם בהפגנות בתוך ישראל, שבו המשטרה לא מגבילה בצורה זו או אחרת את פעילותם של צלמי העיתונות. לפעמים זה נגמר במעצר או פציעה, ולפעמים "רק" במניעת תנועה, זריקת רימון הלם או דרישה שנזוז ונצלם "מרחוק" – תוך כדי איום על כך שהצילום הוא "הפרעה לשוטר".

עם כל השינויים שמגיפת הקורונה מחוללת, קרה גם דבר מוזר שלא חוויתי בכל 17 השנים שאני מצלם בשטח – השוטרים לפתע מכבדים את הצלמים, ונותנים לנו לעבוד בצורה חופשית יחסית.

אפשר לפטור את זה בהנחה שבמצב החירום שאנו נמצאים בו, המשטרה ויתר הרשויות רוצות שיראו אותן פועלות במרץ נגד התפשטות המגיפה, ולכן יש להן אינטרס מובהק שיראו צילומים של רחובות ריקים, של חיילים מחלקים מזון ושל שוטרים אומרים לאזרחים לא להיות בפארקים.

אך לדעתי יש כאן משהו מעבר לכך. אחת הסיבות לשינוי בגישה של המשטרה היא הלחץ של המערכות הגדולות בארגון העיתונאים, שפנו למשטרה בדרישה שתיתן לעיתונאים לעבוד בצורה חופשית כבר בתחילת המשבר.

לכך הצטרפה גם לשכת העיתונות הממשלתית, שבימי שגרה כמעט לא מתערבת בנושאים של חופש העיתונות אלא אחראית על הנפקת תעודת עיתונאי ותיעוד רשמי. הפעם, הלשכה פירסמה מסמך רשמי שהופץ לעיתונאים כדי שיוכלו להציג אותו לשוטרים, המבהיר כי עיתונאים מוחרגים מההוראות לשעות חירום, וגם הקימה חמ"ל מיוחד לפניות ותלונות.

ואכן, בשבועות האחרונים, בכל מחסום, חסימה או פעילות משטרתית, כולל פעילות "מבצעית" נגד מפרי הוראות, הספיק להציג תעודת עיתונאי כדי שיתנו לנו לצלם בחופשיות. הגישה החיובית לתקשורת בולטת עוד יותר על רקע האירועים השונים ביפו ובמקומות אחרים של אלימות משטרתית קשה נגד אזרחים שהשוטרים טענו שהם מפרים את ההוראות.

כדאי להתעכב ולומר שאולי מדובר בדבר שנראה הגיוני, שעיתונאים יוכלו לצלם בחופשיות, אך לא פעם גם באירועים "קטנים" ויומיומיים המשטרה מערימה קשיים על הצלמים. לדוגמה, תנסו פעם לעצור ולצלם חיפוש רנדומלי על גופו של צעיר פלסטיני בשער שכם ביום רגיל. פעמים רבות השוטרים מרחיקים את הצלם, טוענים שהצילום מהווה הפרעה לשוטר, ואף משתמשים באלימות כדי למנוע את התיעוד. אותה התנהגות נכונה גם להפגנות ואירועים אלימים אחרים, במיוחד אם הם מתרחשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

כדי להבין את גודל ההפתעה, אפשר לחזור אחרונה למחאת המגנומטרים בעיר העתיקה ב-2017. שוטרים מנעו אז את כניסתם של מי שהצהירו שהם עיתונאים לעיר העתיקה, בעוד תיירים סקרנים עם מצלמות נכנסו ללא בעיה. בשל כך ובעקבות אירועים דומים נוספים, בקרב העיתונאים התפחתה גישה שלפעמים עדיף להיות מזוהה כצלם חובב או עובר אורח מאשר כעיתונאי – זיהוי שמיד מעורר רתיעה או יחס שלילי.

כעת, לפחות באופן זמני, המצב השתנה. כמעט בכל מחסום השוטרים מאפשרים חופש תנועה וצילום לעיתונאים בכל המרחב הציבורי. שוטר אחד בעיר העתיקה אף סיפר לי שזאת פעם ראשונה שהוא שמע על תעודות עיתונאי ועל הזכות של העיתונאים לנוע בחופשיות גם כשהתנועה של אחרים מוגבלת.

במקרה אחר בבני ברק, מספר תושבים זעמו על הסיקור התקשורתי וצעקו מהחלון לשוטרים שיסלקו אותנו. אחד השוטרים עצר והסביר להם בסבלנות על זכותם של העיתונאים להיות בחוץ ועל העובדה שאנחנו מוחרגים מההנחיות שדורשות מכולם להישאר במרחק של מאה מטר מביתם. במקרה נוסף, שוטר הסביר לאדם שהתרעם על הצלמים הרבים שפקדו את נווה שאנן בזמן סיור חיילים במקום: "מותר להם לצלם, הם מצלמים את כולם, גם אותנו וגם אתכם".

ההתנהלות הזאת מעוררת את השאלה מדוע אם זה המצב במשבר הכי חמור בעשרות השנים האחרונות, זה לא יכול להיות המצב גם בימי "שגרה" או אפילו בימי מלחמה או מתיחות אחרים? כפי שאמר לי אחד הצלמים, "זה אמור להיות ככה ביום רגיל".

צלמים רבים מקווים שהמצב הזה יימשך גם אחרי הקורונה, כי פתאום השוטרים גילו שזה לא כל כך נורא לאפשר לנו להסתובב בחופשיות גם כשהם מבצעים מעצרים, נותנים דו"חות או עומדים במחסום, אך חוששים ש"נתרגל לטוב מדי". ואפילו באידיליה הזאת כבר יש סדקים, והראשונים לשלם את המחיר היו צלמים פלסטינים.

בשני מקרים שונים בשבוע שעבר, צלמים פלסטינים-ירושלמים עוכבו על ידי שוטרים כשצילמו בעיר העתיקה בירושלים. אחד מהם קיבל קנס של 500 שקל והשני אזהרה, אף שהציגו תעודת עיתונאי.

העיכוב שלהם מעלה סוגיה נוספת, שמהווה בעיה לצלמים פלסטינים גם בימי "שגרה" – העובדה שרבים מהם לא יכולים לקבל תעודת לע"מ, שמצריכה בדיקת רקע ביטחונית. אף שבתחילת המשבר הרשויות הדגישו שגם תעודות עיתונאי אחרות יהיה תקפות, בפועל השוטרים מכירים בעיקר את התעודה של לשכת העיתונות.

ביום שישי האחרון, שני צלמים נוספים קיבלו קנסות של 5,000 שקל כל אחד בזמן שתיעדו את תהלוכת "יום שישי הטוב" בעיר העתיקה. השוטרים הזהירו מראש שעל הצלמים לשמור מרחק של שני מטר אחד מהשני, ואכן כ-20 הצלמים שהיו במקום הקשיבו להוראות.

כשהתהלוכה המצומצמת עברה, כמה צלמים זזו מעט כדי לתפוס זווית יותר טובה. המשטרה בחרה לתת את הדו"חות הגבוהים ביותר לצלמים פלסטיני וצרפתי, ובעוד שהצלמים הישראלים קיבלו רק אזהרות. גם אם הצלמים זזו מעט מהמקום שהורו להם לעמוד בו, הבחירה לתת להם את הדו"ח הגבוה ביותר מעלה את החשש שמדבור בניסיון להרתיע צלמים לא ישראלים.

קשה גם למדוד את מידת ההשפעה של הסבלנות כלפי הצלמים בגדה המערבית, הסובלים ביותר ממדיניות הרשויות וחשופים יותר מכולם לפציעות מירי ומעצר, בתקופה הזאת שבה אין כמעט עימותים או הפגנות והרשות הפלסטינית בעצמה אוכפת את הסדר.

לאחר שראינו שגם בשעת חירום ניתן לאפשר לעיתונאים את מה שצריך להיות מובן מאליו – חופש תנועה ואפשרות לבצע את עבודתם, ושזו אינה גזרת גורל להתנהג לעיתונאים כאל גורם שצריך להגביל, אפשר רק לקוות שלפחות חלק מהשינוי לטובה יישאר גם אחרי הקורונה.