הקורונה הופכת את העולם לדיגיטלי, והקשישים נשארים מאחור

החדשות הטובות הן שאפשר לקבל תרופות עד הבית, באמצעות הסופר פארם, כך שקשישים שהקורונה מסכנת את חייהם לא ייאלצו לצאת ולעמוד בתור בבית המרקחת. החדשות הרעות הן שצריך להיות רשום לשירות האון-ליין, וכדי להירשם צריך להגיע למרפאה בקופת החולים.

וירוס הקורונה מחייב אותנו לצמצם עד כמה שאפשר מגע פיזי ויציאה מהבית. לגבי אוכלוסיות בסיכון, אנשים מעל גיל 60 ובעלי מחלות רקע, זו לא המלצה, אלא חובה. פוטנציאל להצלת חיים.

הווירוס תופס אותנו בעת שבה רובנו כבר צימצמנו מגעים בלתי הכרחיים: אנחנו כבר מזמן לא הולכים לשלם חשבונות, לא ראינו את הפנים של סניף בנק חודשים רבים, אם לא שנים, אנחנו רוכשים בגדים וצעצועים לילדים באמצעות האינטרנט וחלקנו עבר גם לקניות וירטואליות בסופרמרקט. אולי אפילו רכשנו מכשיר שמאפשר בדיקה רפואית מרחוק – גם אם עוד לא השתמשנו בו.

הקשישים הצעירים

אבל רוב הקשישים לא שם. סגירת סניפי בנקים וקודם לכן צמצום קבלת הקהל גרמו לקשישים רבים מצוקה של ממש. רבים מהם ממשיכים לשלם בדואר ומעולם לא הזמינו מוצרים און-ליין. גם אם הם מתקשרים עם המשפחה בוואטסאפ, או קוראים בפייסבוק, קיים פער בין העולם הווירטואלי לבין התנהלות החיים היומיומית. הרגלים קשה לשנות. וכשהזמן לא ממש דוחק, כמו אצל רבים מהגמלאים, לא נורא לעמוד בתור בדואר, וההליכה לקופת החולים היא לפעמים גם חלק ממערך חברתי של הפגת בדידות.

הרגלים קשה לשנות. איום הקורונה הוא ממשי לאנשים מעל גיל 60. רבים מהם לא רואים עצמם כ"זקנים" כלל. הם אנשים פעילים, מתפקדים, בריאים, מי יותר ומי פחות, אנשים שעובדים או מתנדבים, מטפלים בנכדים, הולכים לתיאטרון ולקולנוע – הגדרתם פתאום כאוכלוסייה בסיכון וההמלצה שלא ייצאו כלל מהבית מכניסה אותם לקטגוריה אחת עם מי שמבוגרים מהם ב-20-30 שנה ומחייבת הכרה בחולשה שדחו, ובנסיבות רגילות היו דוחים, לעוד שנים. בעיקר הגברים בגיל הזה, בעיקר ילידי הארץ, שעבורם הכרה בקושי או בחולשה כמעט אינם לגיטימיים. כך, ההכרה בהיותם בסיכון והצורך לשנות הרגלים מן היסוד מייצרים קושי ממשי ולקיחת סיכונים מיותרים.

על הקושי ההכרתי של הקשישים הצעירים מתווספים יותר מ-200 אלף איש המוגדרים כזקנים סיעודיים, שרובם נסמכים על מטפלות ומטפלים סיעודיים, אשר אין לדעת כמה מהם ימשיכו לתפקד כמטפלים בעתיד הקרוב – מרצון או מכורח.

מתוך 56 אלף מטופלים סיעודיים ברמות הקשות ביותר, לכ-19 אלף יש מטפלים זרים, מה שמותיר כ-37 אלף מטופלים סיעודיים במצב קשה שנסמכים על עובדות ועובדים ישראלים. רבים מעובדות ועובדי הסיעוד הישראלים הם עצמם בני ובנות 60 ויותר, ועל פי ההנחיות אינם אמורים לצאת מבתיהם. רובם נזקקים לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקומות עבודתם, ורובן מטפלות ביותר ממטופל אחד ביום. לא ברור כלל אם יוכלו להמשיך לתפקד וכיצד יעשו כן מבלי להגביר את הסיכון למטופלים.

גם לגבי המטופלים ברמות הזכאות הנמוכות יותר, ההסתמכות על עובדות הסיעוד היא רבה גם אם מדובר "רק" במקלחת.

מטה חירום מיידי במקום המלצות עמומות

ארגון כן לזקן קרא ביום ראשון למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי להקים מטה חירום, עם חברות ועמותות הסיעוד ועם השלטון המקומי, כדי למפות את כלל המטופלים והמטפלים ולנסות לייצר מערך שיוכל לתת מענה – לערוך בחינה גיאוגרפית של המטופלים והמטפלים; להוסיף את המטפלים הזרים, שיוכלו במקרים מסוימים לסייע גם למטופלים נוספים; ולהוסיף את ארגוני המתנדבים, במקרים שבהם אין פתרון אחר. חייבים לייצר מערך שיסתכל גם על הקשישים הצעירים, המתפקדים, כדי שלא ייצאו מהבית ויסכנו את עצמם.

בינתיים נראה שיש היענות, אבל לא תוכנית. קשישים רבים נכנסו לחרדה, המלובה מדי ערב על ידי ראש הממשלה. הקריאה למשפחות לא לבקר את סבא וסבתא אינה יכולה לבוא במקום תוכנית כוללת, אבל תוכנית כזאת אין. יש ארגוני מתנדבים, יש החלטות שמתקבלות על בסיס יומי, ובעיקר יש חוסר ודאות ואנדרלמוסיה.

בעולם שבו אפשר להתנהל מרחוק, חייבים להבין שרוב הקשישים לא מתורגלים בכך- וכדי לשנות הרגלים צריך הרבה עזרה. חייבת להיות פנייה יזומה, גם של קופת החולים וגם של הרשות המוניציפלית, לכל אדם מעל גיל 60, כדי להבין את הצרכים ולייצר פתרונות.

חלק מהפתרונות יהיו בליווי חד פעמי, כדי להסדיר ולהסביר את השירותים שניתן לצרוך מרחוק. חלק יצטרכו סיוע יומיומי או שבועי בהבאת מצרכים ותרופות. לחלק נוסף שום מערכת וירטואלית לא תעזור, וחייבים להבטיח שיוכלו לקבל שירות ועזרה ממטפלים או ממתנדבים, שמצידם יצטרכו לקבל הדרכה איך לעשות זאת עם מינימום סיכון של עצמם ושל המטופלים.

את הדרישה האבסורדית של קופות החולים לנוכחות פיזית של מי שרוצה להירשם לקבלת שירותים מרחוק הבטיח מנכ"ל משרד הבריאות לפתור, ונקווה שכך יהיה במהרה. אבל את הכשל הפוטנציאלי בטיפול במטופלים הסיעודיים ואת המערך הנדרש כדי לאפשר לקשישים לעבור את התקופה הזאת ללא סיכון עצמי, עוד לא רואים באופק.