ביקורת ספר: מנהיגות ומודיעין במבחן

פרופ' אורי בר-יוסף, מומחה למודיעין, לביטחון לאומי ולסכסוך הערבי-ישראלי ומחברם של מספר ספרים בנושאים אלו סוקר בספרו 'מתקפת פתע – מנהיגות ומודיעין במבחן העליון' שלושה מקרי בוחן המתאפיינים בכשל מודיעיני מובהק: מבצע 'ברברוסה' במלה"ע ה-2, מלחמת קוריאה ב-1950 ומלחמת יום הכיפורים. רשימת המקורות ומראי המקומות שבסוף הספר, המהווה יותר מחמישית ממנו, מלמדת על יסודיות המחקר, היקפו וטיבו. המודיעין הוא מרכיב בכישלון או הצלחה צבאית, אולם כפי שעולה מהספר, למנהיגות הצבאית והמדינית יש השפעה, אולי אף יותר מהמודיעין, על התוצאה של הקרב וגם המלחמה כולה.

מול הכשל המודיעיני מנתח בר-יוסף את התגובות של הפיקוד העליון וההנהגה בכל אחד מהמקרים, ומסביר את הסיבות להצלחה, במקרה של בריה"מ וישראל, ולכישלון במקרה האמריקני. "בשלושת הצמדים של האירועים ההיסטוריים שיוצגו וינותחו כאן שיחק המודיעין תפקיד מרכזי… שלושת הצמדים נבדלים בתוצאתו של המקרה השני. בשניים מהם, בקרב על מוסקבה… ובמתקפה המצרית ב-14 באוקטובר נעשה שימוש יעיל במודיעין שהביא להתמודדות מוצלחת… במקרה השלישי,… במלחמת קוריאה…הכישלון חזר על עצמו".

הצלחה בהקשרה של מלחמת יום-הכיפורים יכולה להיראות כדבר מוזר לקורא הישראלי. אולם אם בוחנים את מהלכיה עד סיומה, בניגוד למשל לוועדת אגרנט שבחנה את המלחמה רק עד מתקפת הנגד הכושלת של ה-8 לאוקטובר בתעלת סואץ, מתקבלת תמונה שונה בתכלית. מעבר לחשיבות המקצועית שבספר זה, יש לקוות שהוא יהיה הסנונית הראשונה שתבשר את בואם של החוקרים שיציגו את המלחמה ההיא באור חדש, וישחררו סוף סוף את המדינה מהטראומה הבלתי נגמרת שהיא גורמת והתאפיינת בהלקאה העצמית ושנאה עצמית.

ההפתעה הרוסית

כיצד ניתן להסביר את ההפתעה ברוסיה מהתקפה הגרמנית כאשר ניתנו לרוסים למעלה משמונים!!! התרעות על המתקפה הצפויה?

ביסוד הכשל להתמודד באופן ראוי עם מתקפת פתע עמודים ארבעה גורמים אפשריים: הערכה בלתי נכונה של עוצמת האיום. היעדר מידע…על האיום המתקרב; ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות; ותפקוד בלתי ראוי של גורמים מרכזיים בתהליך הערכה וקבלת ההחלטות"

בר-יוסף תולה את עיקר הכשל בגורם הרביעי ומצביע גם על האשם: "טעויות הערכה של סטלין". ביטוי לשלטון האימים של סטאלין שגרם יותר מכל לכישלון המודיעיני נמצא בדבריו של גיבור הקרב על סטלינגרד גריגורי ז'וקוב, האיש היחידי כנראה בברה"מ שחשבו עליו כי אינו מפחד מסטאלין: "'הבה נאמר שאני ז'וקוב, הייתי חש בסכנה המרחפת מעל המדינה ונותן את הפקודה, 'התפרסו!' הם היו מדווחים לסטלין. 'על סמך מה?' 'על סמך הסכנה'. 'טוב בריה. קח אותו למרתף שלך.'". הסופר אלכסנדר סולז'ניצין ביטא את תחושת הפחד במלים אלו: "סטלין היה מפחיד בזה שטעות עמו הייתה הטעות האחרונה בחיים" .

התנהלות זו של סטאלין ומסע הטיהורים שערך בשנים שקדמו למלחמה, שפגעו בביטחונה ועוצמתה של רוסיה, הוסברו על ידי שלושה רופאים כתוצאה מפרנויה. סטאלין לא האמין לאיש. לא לאמו. לא לחברי מפלגתו. רק להיטלר הוא האמין. זו אחת הסיבות לקושי שלו לקבל את כל המידע על המתקפה הגרמנית המתוכננת כאמין.

שינוי מגמה

כשם שהחלטותיו של סטאלין הובילו את רוסיה למשבר שנגרם מהמתקפה המפתיעה, כך ההחלטות שקיבל לפני המתקפה הגרמנית על מוסקבה בספטמבר 41' הצילו את העיר, ויש חוקרים הסוברים שגם את "מלחמת העולם השנייה כולה". כדי להמחיש את ממדי המשבר הרוסי בעקבות המתקפה של ה-21 ביוני 41', אפשר לציין כי "בחודש הראשון למלחמה איבד הצבא האדום 90 אחוז מכוח הטנקים שהיה מוצב בחזית המערב [מול גרמניה]".

שתי החלטות שקיבל סטאלין הן שחרצו את גורל המערכה על מוסקבה, והובילו ל"נקודת מפנה במלחמה: תקוותו של היטלר לניצחון מהיר בחזית המזרחית 'הושמה לאל באופן סופי'". החלטתו שלא לסגת ממוסקבה והוראתו להעברת כוחות גדולים ומצוידים מהחזית מול יפן לגזרת מוסקבה הן שהטו את הכף לטובת הרוסים. בר יוסף מציין כי להישארותו של סטאלין במוסקבה הייתה משמעות סמלית בעלת השפעה מורלית עצומה מורלית.

ניתן להעיר כאן כי החלטה שכזו להגן על הבירה בכל מחיר קיבל גם הגנרל ז'וסף גליאני מושל פאריס במלה"ע ה-1, ובכך מנע את נפילת צרפת, מה שלא קרה במלחמת העולם ה-2. גליאני "האמין שחיוני להחזיק הן בעיר הבירה, הן מטעמי מורל,…" כפי שתיארה ברברה טוכמן בספרה "אוגוסט 1914". גם בן-גוריון לקח הימור גדול במלחמת השחרור מאותה סיבה, כשהורה על העברת כוחות מהגליל לירושלים, וזאת לאור הבנתו את המשמעות הסמלית של עיר הבירה והשפעתה על מורל הלוחמים.

הסיבות להצלחה הרוסית להדוף את המתקפה הגרמנית על מוסקבה טמונות באותם "ארבעת המשתנים שהניבו את הכישלון של יוני 1941… השיפור העיקרי חל באיכות של תהליך קבלת ההחלטות של סטלין,…". אפשר לסכם ולומר כי תוצאות מלחמתה של רוסיה היו תלויות במידה רבה בגחמותיו של איש אחד. זו עוד אחת הבעיות של הדיקטטורה.

המלחמה הנשכחת

ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה לדרום קוריאה. ארה"ב, בפיקודו של הגנרל דגלאס מקארתור, נחלצה לעזרת הדרום והדפה את צבא הצפון ושחררה את דרום קוריאה. לאחר הדיפת צבא הצפון החל מקארתור ל"התקדם צפונה במטרה להשלים את כיבוש צפון קוריאה, להתייצב על הגבול סין ולאחד את חצי האי תחל שלטון דרום קוריאה [הדמוקרטי]… החשש הסיני מפני האיום האמריקני המתקרב הביא את מנהיגה מאו דזה-טונג,… לשגר בחשאי קרוב ל-400,000 חיילים במטרה לבלום את האיום… אף לרשות האמריקנים עמדו אינדיקציות רבות למהלך הסיני, כוחותיו של מקארתור המשיכו… אל תוך מה שזכה לכינוי 'המארב הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית'".

מלחמת קוריאה התחילה כהצלחה למרות כשל מודיעיני, כאשר "בתוך שבועיים פוררו כוחותיו של מקארתור את הצבא הצפון-קוריאני וכבשו את סיאול מחדש", אך הסתיימה בכישלון בשל המשכו של אותו מחדל מודיעיני. בניגוד לסטאלין, שיומיים בלבד לאחר פרוץ המלחמה "הקים מחדש את ה'סטבקה' –הגוף מסורתי מימי שלטון הצאר לניהול המלחמה", הותיר מקארתור את קצין המודיעין צ'רלס וילובי על מקומו. והלה אכזב שוב: "מצבו העלוב של מערך המודיעין האמריקני במזרח הרחוק לא השתנה מהותית גם לאחר פרוץ המלחמה… ונבע מאותן סיבות:… מנהיגות כושלת".

לכישלון הראשון במלחמת קוריאה מונה בר-יוסף מספר סיבות וביניהן: "הערכה מוטעית של מאזן הכוחות בין דרום לצפון קוריאה… עד כמה הייתה זו הערכה שגויה מלמדת העובדה שקצין בכיר אמריקני העריך את "צבא דרום קוריאה 'כצבא המבצעי הטוב ביותר מחוץ לארה"ב'. לרוע מזלו הריאיון שבו אמר זאת, למגזין 'טיים', התפרסם שבוע לאחר שהמלחמה החלה, כאשר רוב צבא הדרום כבר קרס".

קבלת ההחלטות בממשל האמריקני לקתה בתסמונת "'חשיבת יחד' שאינה משפרת את איכותו של שום תהליך קבלת החלטות, החלטת הממשל האמריקני התאפיינה גם בהיעדר עבודת מטה מקצועית ותיאום בין ארגוני- פועל יוצא מובהק של התופעה". בהשוואה בין "חשיבת היחד" בממשל טרומן לבין דרך קבלת ההחלטות בממשל קנדי בעת משבר הטילים בקובה ב-62', כפי שתיאר בובי קנדי בספרו 'איך נמנע העימות' זוכה קנדי לנקודות זכות: "הנשיא … עשה מאמצים ניכרים להבטיח שלא יהיה מרוחק מהשקפות מסוימות בגלל טעמים של דרגה או מעמד".

קנדי אף נועץ בזמן המשבר בקובה במזכיר המדינה של טרומן, דין אצ'יסון. זוהי נקודה מעניינת שכן המחבר מציין את אצ'יסון ב"קבוצה שהוקמה להתמודד עם המשבר , בראשותו של טרומן… בתגובה כמעט פאבלובית, שבמרכזה עמד החשש מפגיעה בדימוי ארצות הברית… ההחלטה להתערב הייתה תוצר של הפער בחשיבה האסטרטגית….".

כאמור, מלחמת קוריאה שונה מ'ברברוסה' ומלחמת יום כיפור בכך שהיא הסתיימה בכישלון, שהיה בין השאר תוצאה של אי-ביצוע חילופי גברי בפיקוד העליון בכלל ובמודיעין בפרט. "ההפתעה שבאה בעקבות הפלישה- מתקפת הנגד הסינית- …. הייתה תוצאה של היעדר תהליך לימוד מהכישלון הראשון ושל תהליך קבלת החלטות והערכה לא מציאותי שהובילו מפקד כוחות האו"ם בקוריאה [מקארתור] וקצין המודיעין שלו [וילובי]".

בר-יוסף מנתח את אישיותם של מקארתור ווילובי (אשר פיתח "נאמנות כלבית" למקארתור) שהיו בין הגורמים שהובילו להחלטות השגויות במערכה. בספר מתוארת האווירה שנוצרה סביב אישיותו הכריזמטית של מקארתור שייצר לעצמו עוד במלה"ע ה-2 את "כנופיית בטאן", שנקראה על שם האי בפיליפינים בו לחם נגד היפנים ונסוג עם ההכרזה המפורסמת "עוד אשוב". אולם הוא מציין כי "אין גורם אנושי יחיד שאפשר לתלות בו את קולר האשמה, ובניגוד למקרים של ברברוסה ויום הכיפורים, את שורש הכשל ההתרעתי על מתקפת הפתע הצפון קוריאנית לא ניתן למצוא ברמה האישית".

מלחמת יום הדין

על ההפתעה של ה-6 באוקטובר 1973 נשפך כבר הרבה דיו ועוד היד נטויה. בר-יוסף תולה את האשמה במחדל בראש אמ"ן אלי זעירא ובראש ענף מצרים יונה בנדמן. התנהלותם לפי המחבר היא פועל יוצא של אישיותם אשר אותה הוא מגדיר, בדומה לסטלין כ"טיפוס בעל צורך בסגירות קוגניטיבית גבוהה".

להמחשת הלך מחשבתם של קציני מודיעין אלו, משאיל בר-יוסף את הדימוי של "טיפוס שעון" לדרך החשיבה שלהם, לעומת "טיפוס ענן". "השעון (המכני) הוא מערכת סבוכה מאוד של קפיצים וגלגלי שיניים… ניתן ללמוד ולהבין כיצד היא פועלת וכך גם לחזות בצורה מדויקת את תפוקותיה… ענן, לעומת זאת הוא מערכת צפויה הרבה פחות".

נגזרת הדימוי הזה היא שטיפוסי שעון מחפשים הסברים ברורים וחדים לתופעות שאין עליהן הסבר. זוהי סכנה עצומה לאיש המודיעין אם הוא נמנה על "טיפוסי השעון". הוא "ינסה להפוך את הסביבה לבהירה ולחדה תוך התעלמות מכל מה שמקשה על הדיכוטומיה הברורה שיצר". כלומר, במקום להתאים את המודיעין למציאות הוא מתאים את המציאות למודיעין שלו.

כפי שמייחס המחבר את ההפתעה של ה-6 באוקטובר לאלי זעירא, כך הוא זוקף לזכותו של צבי זמיר, ראש המוסד, את הצלחת סיכול מתקפת הנגד המצרית של ה-14 באוקטובר. הצלחה זו הייתה תחילתו של שינוי המגמה בגזרת סואץ כאשר בהמשכה בוצעה צליחת התעלה: "המצב הזה שבו ראש המוסד שעד 6 באוקטובר לא נקרא כלל להשתתף בדיוני ההערכה הפך להיות גורם הערכה מרכזי… וראש אמ"ן שעד 6 באוקטובר היה מעריך המודיעין הבלעדי ובסוף המלחמה לא נקרא כלל להשתתף בדיונים בעלי חשיבות אסטרטגית, מעיד יותר מכל על המהפך שחל במעמדם של השניים…".

הערה אחת על מה שלא נכתב: צביקה זמיר טס לפגוש את הסוכן המצרי אשרף מרוואן מאחר ו"המקור ביקש להיפגש למחרת עם ראש המוסד לדבר אתו על מלחמה גדולה". המחבר יכול היה להוסיף בעניין זה ולכתוב כי אף שעדכן זמיר את ראש אמ"ן על כך, את ראש הממשלה גולדה מאיר הממונה עליו הוא לא טרח לעדכן. האם הייתה גולדה נוהגת אחרת לו ידעה על ההתפתחות הדרמטית הזו כבר בראשיתה, כלומר ב-4 לאוקטובר? ספק אם נדע אי פעם.

הסכנה הגלומה בספר זה היא שהוא עלול להיות חרב פיפיות. מאחר וזהו מדריך כל כך מוצלח ומדויק לאיש המודיעין אשר מאבחן את הכשלים המובנים בעבודתו, מקנן החשש כי מי שיאמץ את התובנות שלו עלול לשגות באשליה שלו זה לא יכול לקרות. אותו לא יפתיעו.

אשליה זו היא דוגמא למושג "סגירות קוגניטיבית" שמתאר בר יוסף בספרו:

התאוריה של הצורך סגירות קוגניטיבית עוסקת בדרך שבה בני אדם מגיעים למסקנות על המציאות הסובבת אותם. נקודת המוצא של התאוריה היא שלכל אדם יש צורך במתן תשובות לשאלות המעסיקות אותו… מה שמבחין בין בני אדם הוא מידת הצורך שלהם בסגירות קוגניטיבית… מחקרי אישיות של טיפוסים בעלי צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית מגלים כי הם מתאפיינים בדפוסי התנהגות דומים: ביטחון עצמי רב;… יחס מזלזל כלפי השקפות שונות משלהם; חוסר סבלנות כלפי ריבוי השקפות…"

דפוסים אלו שציין בר יוס, ואפיינו את סטאלין הם חלק מהמכשולים העיקריים בעבודת המודיעין ראויה. הערה נוספת היא על מה שהיה עדיף אם לא היה נכתב: "בעולם אידיאלי גם מקבלי החלטות בעלי צורך … לנרקיסיזם ולפרנויה היו מסוננים בדרך אל העמדה שבה הם יכולים לגזור גורלות …. אבל בעולם שבו אדם שמאובחן כנרקיסיסט ממאיר… מכהן כנשיא ארה"ב, תהליכי בחירה כאלה ימשיכו להתבצע…" (359)

גם אם זה מעיב על הספר החשוב והמבריק שלפנינו, זה בטח לא יזיק לאפשרות לתרגם אותו מעבר לים.

ד"ר יהודה שלם הוא עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת. ספרו 'עוז לתמורה' העוסק בהשפעת עמוס עוז על התהליכים שהובילו לקבלת הסכם אוסלו בחברה בישראל יראה לאור בהוצאת 'כרמל' בקיץ הקרוב.