בקרב מוזיקאים “קטנים” והקהל האלטרנטיבי בישראל, מושמע לא אחת תסכול מהמצב בשוק: טענות שקהלים לא מוכנים לקחת צ’אנסים, שחסרים הרכבים איכותיים, לפעמים שבעלי מועדונים מנצלים להקות, ועוד כהנה טרוניות. בחו”ל, יזכירו לנו, יש שוק הופעות קטנות מאורגן ומשגשג, עם מועדונים בעלי קוי איכות אמינים ומוכרים, וקהלים שפוקדים אותם ומוכנים לקחת צ’אנסים. והאמנים? מי שלא איכותי לא שורד, או לפחות “יורד ליגה” למועדונים קטנים יותר. תחרות בריאה.

אבל מי שבתחום בארץ יודע שיש לא מעט להקות מעולות, הרבה בעלי מועדונים עם לב זהב שקורעים את התחת לקיים הופעות בתנאים קשים, וקהל נלהב שמחפש מוזיקה טובה. אז מניין ההבדל? למה שם כ”כ טוב ואצלנו לא? ההסברים הטיפוסיים הם ש”בארץ אין שוק”, שיש הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור בינינו כאן בלבנט לבין חו”ל, או לעיתים שפשוט אינהרנטית אין כאן מספיק מוזיקה “טובה”. המתוחכמים יותר יעמדו על תרומת הבירוקרטיה ומחירי האלכוהול המזעזעים בארץ לתופעה, ויצדקו. אבל יש לדעתי לפחות עוד גורם משפיע, כלכלי נטו, שמדרדר את הענף איכותית: תופעת ה”גרנטי” – התחייבות של האמן לבעלי המועדון, שהאמן יכסה איזשהו מינימום עלויות באם ההכנסות מכרטיסים לא תעשנה זאת. תופעה זו צריכה לפוס מהעולם.

אל תופיעו עם גרנטי. הסיבה להתנגדותי לתופעה איננה כי האמנים צריכים “לא להיות פראיירים”, או כי איכשהו לבעלי מועדונים אין מצוקות כספיות יום-יומיות. יש להם. אבל כל אמן שמסכים להופיע עם גרנטי תורם לנזק “אקולוגי” לשוק ההופעות. ומהבחינה הזו, ההחלטה האישית של אמנים להסכים או לסרב להופעות בתנאי גרנטי היא בהחלט (גם) עניין מוסרי. חשוב לציין שזהו נזק שיגרם ללא קשר לכוונות הצדדים – גם אם הכוונות של כולם טובות וטהורות: אם אפשר יהיה להשיג אמנים בגרנטי, בעלי מועדונים יעברו להסתמך על כך במוקדם או במאוחר. רק האמנים, בהחלטות שלהם, יכולים לסייע למגר את התופעה – ולכן הפניה כאן היא לאמנים. זה מצריך מודעות להשלכות של ההחלטות שלכם, שכאמור גורמות לנזק “אקולוגי”.

הסיבה לכך נעוצה באינטראקציה שבין האמנים לבעלי המועדונים: בשוק “נורמלי” הכסף בא מהצרכנים, שבמקרה שלנו אמור להיות (רק) הקהל; הטוויסט הוא שבפועל, מרגע שגרנטי נהפך לנורמה, חלק מהכסף בשוק ההופעות מגיע מהאמנים עצמם. זה חשוב (להמשך). הנה התהליך, כפי שאני רואה אותו:

א) מבחינה כלכלית נטו, אנחנו מדברים על שוק ההופעות הקטנות/בינוניות: באופן סכמטי, יש כך וכך אמנים, כך וכך קהל (פוטנציאלי), וביניהם מתווכים כך וכך מועדונים קטנים/בינוניים (נאמר, עד רמת ה-200 איש, אבל לא עקרוני).

ב) בשוק הזה, כמו בכל שוק, כסף עובר מיד ליד עבור איזשהו “מוצר” – במקרה שלנו, ההופעות. (קניית אלכוהול מקלה על המתווכים – המועדונים – אבל לא קשורה ישירות לשוק שאני מדבר עליו).

ג) עכשיו, את/ה בעלי מועדון, והחלטת שאת/ה רוצה שהאוריינטציה שלך תהיה של הופעות (מהמניעים הכי טובים בעולם). מבחינת בוקינג יש לך בגדול שתי אופציות:

ג1) לברר היטב לגבי כל אמן, האם הוא איכותי (לדעתך), האם יש לו (פוטנציאל ל)קהל, האם הוא מתאים לקו שאת/ה רוצה לטפח למועדון, האם ניתן לבנות כאן מועדון עם סטנדרטים מסויימים שיבטיח “קטע” כלשהו שהוא עקבי וידוע לקהל הרלוונטי. תהליך מורכב, ארוך, ולעיתים סיזיפי.

או

ג2) לחשב עלויות לערב, ולהגיד לכל אומן שמעוניין להופיע שאין בעיה – הוא מוזמן לעשות זאת, כל עוד יממן את (מרבית) העלויות שלך. כלומר לגלגל את (רב) האחריות הכלכלית לערב – על האמן.

בטרפת הבירוקרטיה שכבר הזכרנו, בקשיי היום-יום של ניהול מועדון, איזו אופציה תקרוץ יותר? איזו מהן נראית קלה יותר לשמר לאורך זמן? ברור שהשניה. מועדונים מתחילים לדרוש גרנטי מאמנים.

ד) אמנים רבים, זה כבר ידוע, מאוד רוצים להופיע, ומתוך התלהבות נטו מוכנים גם להתחייב לשלם על התענוג אם יש צורך. אז, הם מסכימים לגרנטי. זה השלב הקריטי שהזכרתי בהתחלה – בשוק ההופעות מתווסף מקור כסף נוסף מעבר לקהל: האמנים עצמם.

ה) עם הזמן, יותר ויותר מועדונים מסתמכים על הופעות בגרנטי מתוך כלל ההופעות שלהם, ובמקביל בהגדרה יותר כסף מחליף ידיים תמורת הופעות מאשר רק מה ש”הקהל” היה מוכן לשלם. התהליך (ג’-ה’) חוזר חלילה ומתחזק את עצמו.

ו) מה קורה כשיש סך הכל בשוק יותר כסף מאשר מה שהקהל (בלבד) מוכן להוציא? מציעים יותר “סחורה” – במקרה הזה, הופעות. יש רק 7 לילות בשבוע, אז כשאלה ממוצים, נפתחים יותר מועדוני הופעות לעומת לו לא היה גרנטי, כדי לאפשר את העודף. העודף, כאמור, ממומן בעצם ע”י הלהקות. בהדרגה, יותר מהמקומות הללו מסתמכים על גרנטי, קרי על שיקולי טווח קצר, מאשר על שיקולים אמנותיים יותר כמו בניית קהל נאמן, התוויית קו אחיד, וכל מה שהופיע למעלה ב-ג1.

ז) התוצאה, יגיד לכם כל כלכלן על עודף היצע (הופעות), היא יותר מדי מועדונים על קהל נתון, פחות מדי מאמץ של בעלים לטפח קווים אמנותיים (הגרנטי מפחית מהאינטרס להשקיע בזה), אמנים ללא קהל שמופיעים במקומות שגדולים מדי עבורם (הרי במקרה הכי גרוע הם ישלימו בעצמם את ההפרש לבעלים), ובגלל השניים האחרונים – קהלים שפחות מעוניינים לקחת צ’אנסים על הופעה לא מוכּרת.

נשמע מוכר?